Author: Alejandro García

בזכרוני, ביום ההלוויה של בעלי, ניגש אליי איש זקן לבן וחשש אליי בלחש: «עכשיו אנחנו חופשיים». הוא היה אותו שאהבתי בגיל עשרים, אך גורלו פיזר בינינו.

היום, אחרי שההודעה של תומר על החופה עם אורלי הגיעה אליי, מצאתי את עצמי חוזרת למחשבות על הדרך שעברנו יחד. הקשר שלי עם יעקב, שהייתי נישאת לו כשגיליתי שהייתי

בפתאומיות, בזיכרוני של ימיי שעברו, עומד לפני דולארי ביתי של פעם זאב לשעבר בעלה של שניים, שהגרשנו לפני ארבע שנים. בידו אשכול של ורדים לבנים, ועל פניו החיוך

הייתי חייבת לבטול את החתונה. זה קרה לפני כמה שנים, ולפני המועד שבועיים בלבד אחרי חודשים של תכנון מדוקדק. הכל היה מוכן למופת: האולם בתל אביב נרשם, הלהקה

הפעם הראשונה נישאת בגיל 55 חמש שנים עברו מאז שנישאנו. עכשיו אני בת60, והוא בן65. אין זה מפתיע שהצטרפתי לנישואין בגיל כזה בעידן שלנו קורה הכל.

אבא, אסור לי לא להפסיק לדבר איתך! מתחילה אורית, חדתה החיונית של בית החם, בדיבורים עם חמותה מרים, כשבזמן שהיא חודרת לשיחה, מביטה בחיוך מרוכז אל דוד, בעלה

יום 23 לחסון, 2025 היום קיבלתי שיחה של שכנתי, תמר לוי, שמבקשת שאבקר את בת הבית, סבתא רחל, שמסתכלת על החתול שלה כאילו הוא ממתין למשהו מיוחד.

היום, אחרי חודשים של שקט כבד, חזרתי למגרש של רונית, אשתו של אחי, ולבית של בנה, אור. היא לא ראתה אותו זמן רב לא רצתה, ולא הצליחה. הדמעות כבר לא באות;

היום נזכרתי במפגש המיוחד שהיו לו עם המשפחה על גדת נחל הירקון, והכתיבה למזכירות הפכה לי כמסע פנימי. אחרי שהודמתי בגיל 67, החלטתי שמרבית שעות הפנאי שלי יהיו

החמות, גליה בר-אילן, מנסה להכתיב לי מה קורה במטבח, ואני מסמנת לה את הדלת. נעמה, מי חותך את הבצל כך? זה לא למרק, זה למזון החזירים, בטוח! החתיכות גדולות