Author: Alejandro García
אני כותב את המילים האלו בערב מאוחר, מותש מהיום, אבל עם צורך עמוק להוציא מליבי את מה שעבר עליי ועל המשפחה שלי. אם הייתי יודע כמה שיתוף פשוט מסוגל לחזק ולהעניק
לרסן את הבעל. סיפור מודה מכל הלב לכל התומכים, למפרגנים, למגיבים ולהצטרפות שלכם, וחיבוק ענק ממני ומהחמישה חתולונים שלי. תשתפו בבקשה את הסיפורים האהובים
אורחים לא מוזמנים מילאו את הבית אבל, באמת, האנשים הנחמדים האלו לא יכולים להתארח במקום אחר? שאלה חנה, אשתו של שאול. בתי מלון הרי לא חסר! נו, הם לא הגיעו
– לבד עם הבת בחו”ל, זה מלחיץ, תביני שתי נשים, לא מכירות את השפה, אם קורה משהו גילה נופפה בידה באוויר, אבל אתכם, שניים נוספים, החשש קטן הרבה יותר.
יואב, יש לי בן ממך, אבל אנחנו לא צריכים ממך כלום, הודיעה בטלפון המאהבת שלו. יואב הביט בנועה במבט של כלב מוכה. כן, שמעת נכון. נועה, לפני חצי שנה הייתה לי אחרת.
איספה את הדברים ויצאה עם שלומו, חזרה בקול רועד של אשתו. לא מפתיע אותי מה שאתה עושה, ויט. הכל כבר ברור. אספי את השקלים שלך ותפשי את כל הכיוונים אל המאהבת, אל האישה.
איך את מדמיינת את זה, אמא? קראה בת זעופה אירה. אני אחיה שבועיים עם גבר זרים לגמרי? למה זרים? הוא אידור, בן של דודתי לידה, קרוב משפחה שלנו!
עזוב אל הדירה שלך הכריז יואב, קוהן, בזמן שקצת ערב היה אמור להיות רק ארוחת ערב שקטה. הוא ניסה להתקדם לפני שהשיחה תתפשט למחרת. יעל, שבי, ביקש בקול עמום
את יודעת, אמרה נטע לבתה, מחפשת את המילים המדויקות. לפעמים מבוגרים מתנהגים בטיפשות, חוכמת יותר מאשר הילדים. אבא לא רוצה שאני אפגוש את הדודה שהוא אוהב, נכון?
הגשם של קיץ יורד על קו ההר שבחוץ, טיפות רכות מרצדות על הזכוכית של החלון בחלל המוטת של דירתה של אורי בת תל אביב. השמש כבר מציצה, אך השמיים עדיין מושלמים