Author: Alejandro García

בלי חפירות לנועם הגיעה הודעה לוואטסאפ, כתמונה של דף משובץ. עט כחול, כתב נטוי ומדויק, למטה חתימה: “סבא שלך, יעקב”. צמוד לזה הודעה קצרה מאמא: “

יומן אישי בוקר במעגל על דלת המעלית שוב הדביק מישהו דף מודפס: “לא להשאיר שקיות ליד פתח זריקת הזבל”. הנייר כבר התקלף בקצוות, והסלוטייפ נאחז רק בזכות ההרגל.

דבר כזה אפשר לספר רק באנונימיות. תחושת המרירות שמצטברת בי כל כך חזקה, וכבר אינני יכולה לשאתה. יודעת שיתכן שאספוג ביקורת, אך בליבי אני בטוחה שאמהות לילדים

מספר פנייה הקופאית בבית המרקחת הגישה את המסוף, והוא הצמיד את כרטיס האשראי כהרגלו, בלי להסתכל. המסך הבהב אדום, השמיע צפצוף קצר, והופיעה ההודעה היבשה: “

עדיין לא מאוחר נעמה אחזה ביד אחת שקית עם תרופות, ביד השנייה תיקיית מסמכים, וניסתה לא להפיל את המפתחות כשסגרה את דלת הדירה של אמא שלה. אמא עמדה במסדרון

לפני שנים רבות, אני ובעלי קנינו צימר נעים בגליל העליון. בעמל כפינו שיפצנו אותו, עיצבנו את הגינה והקדשנו כל שבת או לכל הפחות אחת לשבועיים כדי להגיע אל המקום המיוחד הזה.

תקשיב, אני חייב לספר לך משהו ממש מרגש שקרה לראובן השבוע, משהו שנשאר איתו כל היום. ראובן עלה לרכבת מתל אביב לכיוון פרדס חנה ביום רביעי, והקרון היה די ריק

החמות שלי החליטה לעבור לגור בדירה שלי, ולתת את הדירה שלה לבת שלי. בעלי גדל במשפחה ממש מרובת נפשות, כזו שבה אנשים מחליפים שמות משפחה באמצע ארוחת חג וכולם