Author: Alejandro García

אני בן 38 ולפני יומיים אשתי החליטה לסלוח לי על בגידה שנמשכה כמה חודשים. הכל התחיל בעבודה, בתחילת השנה. הגיעה אלינו מישהי חדשה לצוות, והתחלנו להסתדר ממש טוב.

כשגבר בוחר לא להשתנות שום דבר לא יזיז אותו. לא משנה כמה תאהבי אותו. לא משנה כמה פעמים תתני לו הזדמנויות, תרחיקי, תחכי בסבלנות… כמה פעמים תסבירי את

שתטוס לבד, אולי שם כבר יגנבו אותה, העווית פנים חמותה של אליאב. היה ערב כבד בתל אביב, רגע לפני החופשה. אמור היה להיות ערב של התרגשות קלה, אריזה אופטימית, תכנון חוויות.

שמתי את הספל על השולחן ושמעתי את הטלפון מצלצל. המספר היה זר, אבל הניגון מוכר צלילים ארוכים, עקשניים, כאילו מישהו בטוח שאני חייבת לענות. הסתכלתי במסך והבנתי: זה הוא.

איפה האוכל שלי, לינוי? אני שואל, איפה האוכל?! לינוי אפילו לא הסתובבה לכיוון עידו. היא ישבה בקצה הספה, מחזיקה את התינוקת בזרועות, מנסה להרגיע אותה מהבכי.

אמא שלי חולה היא תעבור לגור אצלנו, את תצטרכי לטפל בה! הודיע לאיילת בעלה, יואל. סליחה, מה? איילת הורידה את הטלפון, שבו בדיוק בדקה את הצ׳אט של העבודה, כאילו

את שוב מאחרת מהעבודה? שאל בצרידות, בקנאה גלויה. את שוב מאחרת מהעבודה? שאל עוד בטרם סגרה אחריה את הדלת הכבדה, כששלוליות מהגשם הירושלמי בוצעות עוד מסוליות המגפיים שלה.

אלה לא הילדים שלי. אתה רוצה תעזור לאחותך, אבל לא על חשבוני. היא פירקה את המשפחה שלה ומנסה להשליך עלינו את הדאגה לילדים, בזמן שהיא בונה לעצמה חיים חדשים.

אמאלה, מה אמרת לאשתי? היא כמעט ארזה מזוודות! אמרתי לה את האמת. תבין, היא לא מתאימה לך, תמר תהיה הרבה יותר טובה בשבילך. איזו תמר?! מה העלית על דעתך בכלל?

הכול קרה בסתיו מאוחר, בזמן שבו הגשם דפק על החלון בלי הפסקה, מטפטף צפוף כמו איזו תפילה ישנה שנשכחה. הדהודו ליווה אותי, מוביל אותי לתוך הסיפור הזה שמתחיל