Author: Alejandro García
לא, מירי, אל תסמכי עלי. התחתנת תהיי עם הבעל שלך, לא איתי. אני לא צריכה זרים בבית שלי, חתכה גילה. מירי בלעה רוק בכבדות, אחזה בטלפון חזק יותר.
המבט של העיניים הירוקות מהעבר יונתן התעורר לפני הזריחה והרהר: “יא אללה, מזמן לא ישנתי כל כך טוב, ואיפה? בשדה בתוך ערמת חציר, בלי נוחיות ושמיכה חמה.
ילדה נוספת נועה התקשה לחזור לדירתה אחרי העבודה, אל החדרים הריקים האלה. היא הדליקה מיד את הטלוויזין והגבירה את הווליום, כאילו מישהו נמצא איתה בבית.
**יומן אישי** כשהגיע לגיל שלושים, לאריאל כבר היו מאחוריו עשר שנים של שירות ביחידות קרביות, הוא נפצע פעמיים, אבל ניצל בחסדי השמיים. אחרי הפציעה השנייה אושפז
“את רוצה את עושה,” אמרה מירי, קולה צורם כמו ציפור ביום חם מדי. “אמא, ילדת אותו בשבילך, לא בשבילי. תסתדרי עם הילד שלך לבד.
אבל את הטבעות אני אכין לך, תזכרי את זה! דניאל אמר את זה עם ביטחון ותמימות כזו שתמר לא הצליחה להתאפק ופרצה בצחוק. דני, אנחנו יחד רק חודשיים, תמר אחזה בספל
**יומן אישי** הכלה שלי ביקשה ממני מרחב ואז פתאום היא עצמה התקשרה לבקש עזרה. לאחר החתונה של בני, ביקרתי אצלם בכל הזדמנות. מעולם לא הגעתי בידיים ריקות תמיד
כשאבא נטש אותנו, אמא החורגת שלי הצילה אותי מצפרני בית היתומים. כשהייתי קטן, חיי היו כמו אגדה זוהרת משפחה חמה ואוהבת בבית קטן ומתנדנד על גדות הירקון, קרוב
**בית ללא קבלת פנים: כשהאם הפכה את הבית לשדה קרב** ישבתי במשרד שלי כשהטלפון צלצל. על המסך: אשתי. הייתי מופתע היא כמעט ולא התקשרה באמצע היום. “
**יומן אישי** הכלה שלי ביקשה ממני מרחב ואז פתאום היא עצמה התקשרה לבקש עזרה. לאחר החתונה של בני, ביקרתי אצלם בכל הזדמנות. מעולם לא הגעתי בידיים ריקות תמיד