Author: Alejandro García
“למטבח, עכשיו!” צעק האיש לאשתו. הוא לא ידע עדיין איך זה ייגמר. “יעל, ראית את העניבה הכחולה שלי?” נשמע קול מהחדר שבו תמיר התארגן לעבודה.
אני בת שישים, גרה בתל אביב. אף פעם לא חשבתי שאחרי כל מה שעברתי, אחרי עשרים שנות שקט ודממה, העבר יחזור בצורה כל כך חצופה וצינית לחיי. והכואב ביותר הוא שהאחראי
ביום הולדתי החמש-עשרה, הוריי החליטו שהם חייבים עוד ילד. האחריות על אחי ועל עבודות הבית הוטלה עליי כולה. לא נותרה לי דקה פנויה לשיעורים, ונענשתי על ציונים גרועים.
ילדה בתחנה: אחרי 25 שנים, העבר דופק בדלת “רגע… מה זה היה?” עצרתי בפתאומיות באמצע הדרך לתחנת הרכבת כשקול חלש הפר את השקט.
“אני רוצה גט,” לחשה והידרה את מבטה. היה ערב קר בתל אביב כשנועה אמרה בשקט: “אני רוצה גט,” בעודה מסיטה את עיניה מבעלה, דוד.
“איך החמות הופכת כל סוף שבוע לעינוי” “אני לא העובדת שלך!” איך החמות הופכת כל סוף שבוע לסיוט אם לפני שנה היו אומרים לי שסופי השבוע
**יומן אישי** “אנחנו אוהבים אותך, בן, אבל אל תבקר אותנו יותר.” המילים האלה מהדוורות לי כבר ימים. ההורים שלי, זוג מבוגר, גרים באותה דירה קטנה
הצלצול החריף והלא נעים בישר על אורח. נטלי הסירה את הסינר שלה, ניגבה את ידיה ופנתה אל הדלת. בתה עמדה שם עם בחור צעיר. נטלי הכניסה אותם לדירה. “
“לא, אמא. את לא תבקרי אותנו יותר. לא היום, לא מחר, ולא בשנה הבאה” סיפור על סבלנות שנגמרה אחת ולתמיד. הרבה זמן תהיתי איך להתחיל את הסיפור הזה
סליחה שזה הגיע לזה. דניאל, באמת הכל ארוז? את רוצה שאבדוק שוב? קראתי ונעצרתי מול דלת האמבטיה הסגורה. נועה, תעזבי! יש לי תיק שלם, ראית בעצמך ענתה בקול רועד