Author: Alejandro García
בשבת בבוקר, החלטתי לנסוע לוילה שלי כדי לבדוק אותה אחרי החורף. מזג האוויר היה בהיר ושמשי, אם כי האוויר היה קריר. קמתי מוקדם, שתיתי קפה, ארזתי תיק עם כלי
״פעם הבאה שתקראי לארוחת הערב שלי ׳זבל׳ תאכלי ברחוב!״ אמרה מיה לחמותה. מיה הסתכלה על השעון שש וחצי. איתן יחזור מהעבודה עוד חצי שעה, ורות כבר יושבת בסלון
כשהתקרבתי לשולחן, חמותי נתנה לי סטירה: “הכנתי את זה לבני, ואת עם הילדים תאכלי איפה שבא לך!” תמר סגרה את המעיל של בתה הקטנה ובדקה את שרוכי הנעליים של בנה הבכור.
” לא. החלטנו שעדיף שלא תביא את האישה והילד לדירה הזאת. לא נוכל לסבול את החוסר נוחות זמן רב, ובסוף נבקש ממך לעזוב. ואז האישה שלך תספר לכולם שאנחנו
“מה זה אומר שאנחנו מתגרשים?” שאל האיש את אשתו בהלם. “בגלל שנתתי כסף לאמא שלי?” “מאה תשעים אלף שקל!” זרקה תמרה את הדפים
“נו, מה אתה אומר, בעל הבית, בוא נלך למקום חדש. תגור אצלי, הדירה אמנם חדר אחד, אבל אני חושבת שנסתדר.” “אלוהים, אני בת שלושים ושמונה, חיה לבדי.
סוף סוף נשבר: למה הבת של אשתי לא תדרוך יותר בבית שלנו אני, דוד, גבר שניסה במשך שנתיים ארוכות ומייגעות ליצור קשר כלשהו עם הבת של אשתי מנישואיה הראשונים
” הנה הוא בא, מי שכל כך ציפינו לו!” קרא דוד פרץ בקול רם. “אתה יכול להסתובב ולחזור מאיפה שהגעת!” “אבא, מה קורה פה?”
בחגיגת יום ההולדת השבעים של חמותי, לא היה לי מקום. הסתובבתי בשקט והלכתי, ואז עשיתי את מה ששינה את חיי לנצח. עמדתי בפתח אולם האירועים עם זר ורדים לבנים
“למטבח, עכשיו!” צעק האיש לאשתו. הוא לא ידע עדיין איך זה ייגמר. “יעל, ראית את העניבה הכחולה שלי?” נשמע קול מהחדר שבו תמיר התארגן לעבודה.