Author: Alejandro García

שנתיים עברו: בתי נעלמה מחיי, ואני כבר כמעט שבעים בתי לא אומרת דבר מאז. היא גרעה אותי מהחיים. ואני, שתקרוב לי לשבעים, עדיין מחכה לשמע ממנה קו.

עצרתי פתאום, באמצע הדרך לתחנת הרכבת, כשקול חלש פרץ את השקט של פברואר קפוא. רוח קפואה גררה את המעיל שלי, נענפה בפנים והביאה איתה נהמה דקה של בכי מתמשך כמעט

לא, אימא. את לא תחזרי לבקר אותנו. לא היום, לא מחר, ולא בשנתיים הקרובות. סיפור על סובלנות שבורה לחלוטין. חקרתי איך לפתוח את הסיפור, ורק שתי מילים חודרות

יום שלישי, 3 בינואר היום הגיע אלון, הבן שלנו, אחרי חמש שנים שלא חזר לבקר. הוא נחת ברכבו במתנ”ס של הרחוב, נחת על האופניים של חגרייה וקיבל קבלה חמה

בְּלִבּוֹת קוֹהָר, אני נוֹסַעַת מִתֵּל אָבִיב לַדּוּדָה שֶׁלִּי בְּירוּשָׁלַיִם כדי למסור לה כמה מסמכים דחופים. אנחנו רק נִפְגָּשִׁים בַּחַגִּים, אבל היום

היום, בתאריך ה12 באוקטובר, אני מתבוננת במרחק של כמה חודשים לאחור, על אותו רגע שבו הוא, יונתן, אמר לי במילוליות כואבת: את חיה חיי יום יום באותה שגרה, ואני מתגעגע לשעמום.

את לא אשתי, את משרתת. אין לך ילדים! אמא, עוֹהֵל גר כאן. אנחנו משפצים את הדירה, אי אפשר לגור שם. יש חדר פנוי, למה היא תשאר באבק? אומר יוסי, בעל אווויטה.

לאה, שהייתה בטוחה שהחיים שלה שלמים, חזרה לזיכרונות של תקופה שבה כל המשפחה נראתה בריאה ומשגשגת. היא זוכרת איך נישאתה של בעלה אהוד, הבת מירית, וגרוניהם הקטנים

לפני שנים רבות, כשקצף האביב עדיין פיזר ריח של דשא רענן לאורך הרחובות בתל אביב, הילדה הקטנה אילת ברק, בת ארבע, הסתכלה בתמימות על האורח החדש שהופיע בחצר ביתם.

נשארים אצלך כמה זמן, כי אין לנו כסף לשכור דירה! אמרה לי חברה קרובה, רוית כהן. אני אישה בת65, אבל עדיין סופרפעילה. מצליחה לטייל ברחבי הארץ, להיפגש עם דמויות