Author: Alejandro García
«מה זאת אומרת שלא נבשל שום דבר לארוחת ערב? אנחנו לא באנו פה בשבילך!» התלונן חם חמותי, מתיישב על השולחן הריק. אני לא מבינה איך את מצליחה לסבול את הכל הזה
שקט. כל כך עמוק עד שאורי בכלל לא שמע עד מה שקרצץ. לא השעון, לא הקול במטבח, לא זרימת המים במקלחת. רק הרחש השקט של המקרר שמיושב בקיר, והרעש המרוחק של העיר מתחת לחלון.
האם ניסית להרחיק את בנו מהאישה ההרה שלו? זה פשוט האמא אומרת שהפכת משונה. אה, האמא אומרת נחרדה אורלי. היא נזכרה בריב האחרון. איך אפשר היה שהחמות תספר לאורלי
האם ניסית להרחיק את בנו מהאישה ההרה שלו? זה פשוט האמא אומרת שהפכת משונה. אה, האמא אומרת נחרדה אורלי. היא נזכרה בריב האחרון. איך אפשר היה שהחמות תספר לאורלי
היה זה לפני כמה שנים, כשמתקיימת עדיין באותה הזיכרון המתוק של חג הפסח שלנו, שלאחר שמחת הבית הראשון שלנו התחלנו לארח את החג כל שנה. זה הפך לחלק בלתי נפרד
מה זה איתך והסופיה הזאת? למה אתה צריך אישה כזאת? היא ילדה, רכה מיד, עכשיו מתהלכת כמו בלון ענק. אתה חושב שהיא תדלדל? חכה תראה, זה רק ילך ויגדל! מה זה איתך והספה הזאת?
לאחר הלווייה של בעלי, בני הוציא אותי משׂכּון הקטן שלנו. בקצה של ההריף, הוא פנה אלי בעיניים קפאה ואמר: זה המקום שבו את יורדת, אמא. איננו יכולים לעזור לך יותר.
תתני את הילד למספרה, כי הוא לא של בני! חייכה שושנה, חמותו של ניקול, במבט קריר. ואתה לא מתכנן שהמלווה שלנו, מאיר, יטפל בילד של מישהו אחר?
הדוארת מאחרת לטיסה בפעם הראשונה בחייה היא יוצאת לחופשה, ופתאום רכב יוקרתי עוצר לצידה. יום שני בחדר ההוראות של החוות בחבל הצפון רועם כמו כוורת מודאגת.
13בקיץ ההוא, בגיל שלושעשרה, למדתי להסתיר רעב וגם בושה. המשפחה הייתה כל כך דלה, שבבוקר כמעט לא היה לי מה לאכול לפני הלכתי לבית הספר. בזמן ההפסקה, כשחבריי