Author: Alejandro García
אל תזוז, אל תדבר, אתה במצב מסוכן. המילים חורגות את הלילה כמו סכין. איתן קרן, מנכ”ל חברת ארז טק, נלחץ. לפני שניות ספורות יצא מהקופה של מכוניתו במדרכה
הוא מגיע לגיל שבעים, אחרי שגידל שלושה ילדים. האישה נפטרה לפני שלושים שנה, והוא לא נישא שוב. הוא מנסה, הוא מחפש, הוא לא מזל טוב אפשר למנות סיבות רבות, אבל אין צורך בכך.
אורית, אם חד הורית, מתיישבת לבדה באולם החופה בתל אביב, כאב ראש לכל האורחים. פתאום מתקרב אליה מנהל של אשכול המאפיה ומבקש: הצטרפי אליי כאשתי ורק ריקוד אחד
בכל ערב, בדיוק בשעה 18:00, מרים כהן מניחה ארוחה חמה על הספסל הצבעוני בירקן. היא לא מחכה לראות מי ייקח את האוכל, לא משאירה פתק ולא מודיעה לאף אחד.
יום שלישי, 12 מרץ היום אני מתיישבת לכתוב על המילים שמתרקדות בלב אחרי שהיום האחרון חזר על עצמו כאילו הוא חלום מתמשך. שמי אורית כהן, ולא חרטתי על עצמי מעולם
יומן, 12 ביולי 2025 היום אני חוזר למחשבות על ההבטחה שהשארתי לעצמי לאהוב את הילד של מישהו אחר כאילו היה שלי. האמת היא שהחיים שלי, עד לפני כמה חודשים, נראים
יום שלישי, 12 במרץ 2025 היום ישבתי במעונה הקטנה שלנו בעמק יזרעאל, שבה הריח של רטיבות תפס את האוויר. אין כאן סדר חיבורים רופפים של רהיטים ישנים, אבל זה
מזמן רחוק הלכתי ברחובות הלילה של תל אביב, מתנדנד אחרי כוס בירה רצינית. לא חשבתי איפה אני נודד העיר היא הבית והרגליים יובילו אותי חזרה. המחשבות היו כבדות
היא ישבה על המיטה של מרפאת הילדים בתל אביב, משקיעה ברגליים כמו ציפור קטנה, ולחשה בקול נאנח: הוא לי חסר, אני דוחה אותו. אני צריכה רק את אדריאן, הוא אמר
זה היה ביום החתונה של רוני, שליחת הדואר. היא הייתה חתונה אבל יותר מזעזעת מהתענוגות, כאילו חלווה. כל הישוב התכנס סביב בית האבות במקום לשמוח, לשפוט.