Author: Alejandro García
סער, סוס בר־הזעם, נחשב למפחיד ולבלתינשלל. שום אדם לא יכל להתקרב אליו מבלי לחבל. הוא היה במצב של קורבן מתוכנן, עד שיום אחד הופיעה לילדה ריקה, נטועה, שחורה
זוכרים אני את היום ההוא, לפני שנים רבות, כשדביר, מורה לפיזיקה בתיכון בתלאביב, כמעט נרדם בעבודה. הוא היה חם במיטתו הקטנה, עטוף בשמיכה מתוקה, והמתין בקושי שהשעה תצלצל.
אורית, אלמנה בת ארבעים ושתיים, נידונה באותו היום שבו החלה לגלות שהחולצה שלה ראתה תולמת. תשע עשר שנים שהקבר מכסה את שמואל, בעלה, והיא עכשיו כאן, משקילה
במהלך הארוחה, בתי הציגה לי בדממה פתק משורטט בקפלים קטנים על השולחן. «המעיני את עצמך חולה ותצא מיד», נכתב במילים מתפזרות. כשפתחתי את הדף הקטנטן, לא חשבתי
היא לא רוצה אותו. אני מסרבת. הנערה ישבה על המיטה, כרוכת את רגליה, וקרענה באגרסיביות: הוא לא לי. אני מסרבת לו. לי רק צריך את אור, אבל הוא אמר שהילד שלו לא רצוי.
בבוקר המוקדם קראה לה רינה חלום מבולבל: כאילו ילדה, יוסי, עומד על המרפסת וידפדפת על הדלת היא קפצה קפיצה, רצה ברגליים חשופות אל הפתחה. מתוך עייפות פתאומית
אל תפסיקו להאמין באושר פעם, בצעירות רחוקה, הלכה אורלי לשוק הפשפשים המהומה בתל אביב. נשים בעלות עיניים כהשקיעה האפלה תפסו אותה בחזקה, ולחשו בקול רך: יפהפייה
אורית קיבלה מבט על המתנה שקנה אורי לחברו מהעבודה, ובזה ביטלה את ארוחת הערב המשפחתית. אורית, מה זה אתה עושה? כל כך הרבה בשר? אנחנו לא חיילים באימון, רק
לא סיבבתי עוד את קפיצות האמאחמה על שולחן החג, והלכתי לחברתהחברה. מי חותך את הסלט כך? תראי, הקוביות גדולות כמו לחתול! לא נכנס אפילו לחיוך.
איתן, בוא היום למועדון, יש לי דבר לומר לך, אמר לזרז מבלי לעצור, כשאנטי יצאה מהסופר והיה ממהר לשירותו. אנטי התבוננה אחריו והנהנתה בראש, אך הוא כבר היה פונה לפינת הרחוב.