Author: Alejandro García

אורית קפצה למכשיר, קראה הודעה קצרה מהאיש שהיה לה עד היום: תביעת גירושין. קחו את הילדים ותרחקו עד שישי. מה? גירושין? כמעט הפילה את הכוס של הקפה שלה.

היום, אחרי שדיברתי אל עצמי במשך שעות, נזכרתי ברגע שבו הוא, העשיר המיליונר, הכריז בקור קפוא: זה אינו הילד שלי, והורה לאשתו לקחת את התינוק ולדחות אותנו.

דחף בעלו אותה החוצה, וצחוקו הרעיש: «קיבלת רק מקרר ישן». הוא לא ידע שהקיר שמאחורי הדלת היה כפול. שתיקה כבדה, עטופה בריח של קטורה ושושנים רטובות, נפרשה על הדירה.

היום, אחרי שהשפתי את עצמי במיטה כמו תמיד, נזכרתי איך הכל התחיל. ״את נזהרת והצלחתי! צחקתי אליה, לא שידרתי שכרגע הכנסתי את הבלוג החסר תכלית למכירה וקיבלתי

אני לא אסחט את עצמי אל הכפר השבוי הזה כדי לקבור את אמא שלך, הוא קרא בקול חוצף. אבל כשהוא שמע על חשבון הבנק שלה, הגיע עם פרחים. אורלי התעוררה מצלצול מתעקש

האם אני לא זכאית לשפוט? אז אל תצפה שתתן לי אפילו שׁקל אחד! אמא-חמותי קפאה כשהקמתי את יידי על השולחן. אורית ישבה על קצה הספה כאילו הייתה חוט מתוח.

אלי, אל תדאג, אמא! היא לא תקבל שום שקלהוא קרא בפה, ולא ידע שאשתו עומדת לצידו ומקשיב. נועה חזרה הביתה עייפה. היה ערב סתווי רגיל יום חול, גשום, והקול של

הסתובבו סביב! אשתו יצאה לשגרה מקצועית, בתהבית נשלחה לבית ההורים, ואלון נשאר לבדו כמעט בלתי יאומן. מרינה, אשתו, כמעט ולא נודדת, אבל כשהקולגה חלתה נאלצה

הדודה שושנה ליבנה גרה בקצה של מושב זעיר שרוויא נו שלו. הבית שלה קוטן משוחזר, ריחוף סורגים מקולפים, גינה שפורחת בזבזת סלעים, ושקט שמכה על האוזניים כמו רמז

שני, זה לא בן זה משרתת, טבחית אל תפריעו. בין החברים הוא פנה אל אורליאמת, אל בעלה. לא אישה? טבחית? מה זה הפתעה! אורלי נבכה בקול נושא. ולחברים, שלא הכירו