Author: Alejandro García
יומן, 10 בינואר 2025 היום, אחרי שהדואר הפסיק לעלות לקומה ולשאיר את העיתון והדואר בחזית הבניין, נאלצתי להתרגל. בתחילה נרגזתי, אבל אחרי כמה שבועות הפקתי את עצמי.
אורלי קראה בקול רך אל דני, איזה אילת? ראית את המחירים? היינו מסכימים לשים קו חזק על ההוצאות השנה, לתקן את הגג בקיבוץ, למלא שמן למכונית, ובכל זאת החיים משגעים.
התרחקי ממני! לא הבטחתי שנעלה יחד לאיזור! ובכל מקרה אינני יודע למי שייכת הילדה הזאת. אולי היא בכלל לא שלי? אם כך הלכי לרקוד לוולס, ואני אולי אסע לבד אלה
חברתי של בעלתי, רונית, слишком настойчиво предлагала свою помощь по дому, и я, как обычно, указывал ей на дверь. Рони, не обижайся, но на вытяжке у тебя
החמות דרשה ממני לקרוא לה “אמא” והסברתי לה מה המשמעות “יאלי, למה את מדברת כל הזמן ‘רשתי רחל’?” קראה לי חמותי, קולה רועם
אורלי לוקחת מהחמותה עותק מפתחות אחרי שמצאה אותה ישנה על המיטה שלי. אמא רק עייפה, אורלי! את עושה מצרות מזרקה. היא רק ביקשה לנוח, מה בזה פשע?
הפסקתי לגהץ לחתי אחרי שהגבר שלי קרא למעשי “ישיבה בבית”. מאן פה מתעייפת, רוני? משטחים? משוחחות בטלפון עם החברות? אני מגיע לעבודה מצוחצח כמו
בעלה, יותם, אמר שהוא יוצא משימה עסקית, אבל ברגע שהגעתי אל חניון של תמר, הקירבה של החברתה הטובה, ראיתי את רכבו עומד שם. אתה בטוח שלקחת מטען?
אמא של הכלה, חנה, מושיטה לי חיוך מתוח על השולחן הכי גרוע ומלמדת אותי: «תדעי מה המקום שלך». בתוך דקות ספורות המוציאים מתחילים לקפל מפות, לאסוף כוסות ולהזיז
גשם פיקד על חלון הדירת שני חדרים שבחרתי לשכור בתל אביב. אני, איתן, מתבונן בטיפות שמציירות צורות משונות על הזכוכית. במטבח צופצפה הכלים תמר שוטפת את הקופסאות