Author: Alejandro García
איפה וייסקה? אין וייסקה! לאן נעלמה קולות לחישות מתפזרים בין קרובי משפחה שעמדו ברצפת בית החולים בנתניה, מחכים ליד המדרגות. אם וייסקה היה יוסף, אביו של הילד
מצאה בארכיון של אביה צוואה, שבה הוא הותיר את כל רכושו לאישה זר. שוב שכחת ליטול את הכדורים?! כמה אפשר, אבא! קראה מרים בקול קרוע, והניחה כוס מים ברעש על השידה.
מאיה, תארי, הי, אצלנו במשרד חדשה! נעמי. ממש מגניבה! תמר שמה צלחת חביתה על השולחן וישבה מול יואב. השמש חודרת דרך הוילונות ומזיקה לחדר בגוון זהב רך.
היי, יש לי סיפור משוגע לספר לך, כאילו סיפור של סרט, אבל הוא קרה פה בישראל. זה מתחיל עם אילה, הבת בת ה18, והיא עומדת על סף קבלת החלטות גדולות.
תפסיקי כבר, אביטל! דרשתי, אי אפשר לשבת באותו דירה כשאת כזאת! את בעצמך גרמת לעצמך את כל הבעיות. מי מונע ממך לצאת לחוץ? האם אני באמת סוגר את הדלת עליך?
הסובלנות שלי הגיע לשיאה; מדוע בתה של אשתי איננה מורשית יותר להיכנס לביתנו אני, יובל, גבר שבמשך שנתיים מתישות ניסה לבסס אפילו רמז של קשר עם בתה של אשתי
דירה לשניים? בלי אותי! “אגב, אני רוצה להעביר את הדירה לליאורה וללזוז אלייך. כי את גרה לבד, נכון?” אמרה נצנה, בלי לשאול אף שאלה. “
היי, רוצה לשתף אותך במשהו שמזיז אותי ממש. בערב קריר בתל אביב, לירא, בקול רועד, לחשה: «אני רוצה גירושין», והפנתה את מבטה משותק מהאחד של תומר.
היי, תני לי לספר לך משהו, כאילו מדבר לך לחבק. שמע, אמר בחומרף חותם בחור, האף של אבאחלוץ, קיבלנו אותך למשפחה, מתנהלים איתך בכבוד, ואתה חטז עלינו בבקשות קטנות?
בגיל חמש עשרה ההורים שלי החליטו שעלינו להביא ילד נוסף לבית. כך נולד לי האח יואב. מכל הלב כולם ברכו אותי ואיחלו לי טוב, אבל לי לא היה מצב לחגוג.