שיעורים לחיים
עמדתי לעלות על טיסה כשבעלה של אחותי שלח לי פתאום הודעה: “תחזרי הביתה מיד” – זה היה כרטיס עלייה למטוס במחלקה ראשונה לטיסה 815 לאי לה סומברה, אי מבודד ויוקרתי ליד חופי קולומביה, שמפורסם בריטריטים של “התנתקות דיגיטלית” ופרטיות בלתי ניתנת לפריצה. המקום שבו מיליארדרים הולכים להיעלם לשבוע – ואין קליטה, וזה לא במקרה. אלנה ישבה בטרקלין היהלום ב-JFK, השקיפה על כוס השמפניה שלה כשבחוץ מסלול ההמראה היה אפור ורטוב, ובפנים הכול זהב, קטיפה ושקט. הטלפון שלה רטט. מארק: עלית כבר? הנהג מעודכן בשעת הנחיתה שלך. חפשי שלט עם ‘אלנה’. אל תדברי עם נהגי המוניות. אלנה חייכה והקלידה: עדיין לא. עוד חצי שעה לעלייה. אני מתגעגעת אליך כבר. בטוח שאתה לא יכול לבוא? הבועות קפצו מיד. מארק: את יודעת שאני לא יכול, מאמי. המיזוג הזה הורג אותי. אני חייב לסגור את העסקה כדי שנוכל סוף סוף להירגע. תיסעי. תנוחי. אני אצטרף אלייך בעוד ארבעה ימים. את צריכה את זה מאז שאבא שלך נפטר. הוא צדק. הוא תמיד צדק. מאז שאביה, איל הספנות רוברט ואנס, מת לפני חצי שנה, אלנה טובעת – לא במים, אלא בניירת. הירושה ענקית, אימפריה של נדל”ן, לוגיסטיקה ונכסים נזילים – והיא לא יודעת לנהל אותה. ואז הגיע מארק. בעלה בשלוש השנים האחרונות היה הסלע שלה. הוא עזב משרד אדריכלים מקרטע כדי לנהל את עזבון ואנס. הוא התמודד עם עורכי הדין, הנהלת החשבונות והדירקטוריון שראו באלנה טרף. הוא תכנן כל פרט בטיול הזה – הווילה הפרטית, טיולי הג’ונגל, הספא. “גב’ סטרלינג?” ליוותה אותה הדיילת בחיוך חד. “אנו מתחילים עלייה מוקדמת. למלא לך את הכוס לפני שאת יוצאת?” “לא, תודה,” אלנה אמרה, קמה ומסדרת את שמלת המשי שלה. “אני מוכנה.” היא לקחה את תיק היד – מתנה ממארק ליום נישואין – וצעדה אל הדלתות האוטומטיות. תחושת קור והתרגשות לא ברורה חלפה בגבה. היא ניערה את זה כחרדת טיסות ראשונה לבד – תמיד מארק טיפל בדרכונים, בטיפים, בלו”ז. בלעדיו, היא הרגישה תלושה. היא הלכה במסדרון הארוך לשער 42, עטופה בפשמינה. הטלפון רטט שוב. היא ציפתה להודעה אוהבת ממארק, אולי אימוג’י של לב. אבל זה לא מארק – זאת הייתה שרה. שרה: איפה את? אלנה קימטה גבות. היא לא דיברה עם אחותה שבועיים. שרה – האמנית, המרדנית, האחות “הבעייתית” – מעולם לא חיבבה את מארק. היא קראה לו “הכריש בחליפה”. הוא קרא לה “העלוקה”. אלנה: אני בשדה. טסה לטיול שמארק ארגן. למה? שרה: אל תעלי על המטוס. אלנה קפאה. הזרם האנושי עקף אותה. אלנה: שרה, תעזבי. אין לי כוח לדרמות שלך. שרה: אלנה תקשיבי. אני בבית שלך. באתי להחזיר את השעון של אבא. מארק חושב שאני המנקה. שמעתי אותו. שרה: הוא לא הזמין כרטיס חזור. אלנה נעצה מבט במסך. זה לא הגיוני… כמובן שהוא הזמין! מארק מטפל בהכול. שרה: זה טיול בכיוון אחד, אל. זה מלכודת. קריאת אחרונה לטיסה 815 ללה סומברה, הכריזה הכריזה. אלנה הרימה את כרטיס העלייה. הטלפון רטט שוב, חזק – הפעם זאת הייתה תמונה: מארק במשרד, טלפון לווייני ביד אחת ובקבוק וויסקי בשנייה, והכיתוב: שרה: הוא לא לבד. השתקפות גבר זר בחלון, צוואר מכוסה קעקוע, תיק מסמכים… שרה: תצאי מהשדה עכשיו. אל תתקשרי אליי. אולי יש לו רוגלה על הפלאפון. פשוט תברחי. אלנה הביטה בשער, במנהרה האפלה. פתאום היא נראתה כמו פּה של חיה טורפת. הסוף — אל תעלי. פאקינג תברחי. האם זה שבוע החופש או טיסה שלא תחזרי ממנה? האם אחותך באמת הצילה את חייך ברגע האחרון, או שאת עושה את טעות חייך כשאת מפספסת את הטיסה הזו? “טיסה 815 ללה סומברה”: כשהודעה אחת באמצע הטרקלין הופכת את חופשת החלומות לתחילתו של קרב הישרדות מסויט — בגידה, ירושה, ומה באמת מסתתר מאחורי בעל מושלם מדי.
0843
עמדתי לעלות לטיסה כשפתאום בעלי של אחותי שלח לי הודעה, “תחזרי הביתה מיד.” זה היה כרטיס עלייה למטוס בלאונג’ היוקרתי בנתבג, לטיסה ראשונה
שיעורים לחיים
ג’ק, אל תספור עורבים! סיפורו של כלב רחוב בתחנת האוטובוס מול המפעל, על קטלטות, בוטניקים, לבבות אנושיים והאם יש הבדל אמיתי בין אנשים לעורבים
027
יואב, אל תספור עורבים! כבר כמה ימים יואב מסרב לאכול את האוכל שמביאה לו ליאורה: מה יש לך, חמודי, אלה אותן קציצות ששמעון קנה לך. הוא עוד לא מגיע…
שיעורים לחיים
הרי הרצפה לא תתנקה מעצמה — אמא של אנדריי דורשת עזרה בבית, בזמן שאולגה בחודש שביעי עם תאומים, והיחסים ביניהן מתוחים מתמיד
0147
הרצפה לא תנקה את עצמה לבד רוני, כשיונתן בעבודה, את צריכה לדאוג לבית, אמרה שולה. הרצפה לא תינקה את עצמה לבד. ומי יבשל ארוחת ערב? מה ישיבה, מה מחכים?
שיעורים לחיים
כשסוגרים את הדלת בפניך: סיפור על אהבת אם, שקרים של המשפחה, ושיעור כואב בהתבגרות
0182
סגר את הדלת בפרצוף אמא, אני יודע שאת לא אוהבת אותי… נועה קפאה עם המגבת בידה. היא הסתובבה לאט אל בנה. אילן עמד בפתח המטבח, מצחו מקומט, ידיו תחובות
שיעורים לחיים
נטע לא האמינה למה שעובר עליה: בעלה, אהובה היחיד והיקר, המשען והכתף שלה, אמר לה היום: “אני כבר לא אוהב אותך.” ההלם היה מוחלט – הוא התרוצץ, אסף בגדים, הרעיש עם המפתחות, והיא נותרה קפואה. בדיוק עכשיו, כשאביה נפטר בפתאומיות, כשעליה לדאוג לאמא המזדקנת ואחות נכה בת ה-18, כשבנה אלעד מתחיל כיתה א’, כשהמפעל שבו עבדה נסגר והיא נותרה מובטלת – וכעת גם הבעל עוזב. נטע חיבקה את ראשה, ישבה לשולחן ופרצה בבכי: “אלוהים, מה אעשה עכשיו? איך נמשיך?” אך חובת החיים הכריחה אותה לקום ולרוץ לאסוף את אלעד מבית הספר. באותו ערב, כשהיא מגלה במקרה מייל אהבה שבן זוגה השאיר פתוח, נופל לה האסימון – הוא עוזב עבורה מישהי אחרת. באין ברירה, היא מגייסת כוחות, מתמודדת עם משברים ונאחזת בתקווה – ומוצאת באקראי עבודה כמחסנאית אחרי שיחה עם הידיד הטוב רומן שמביא לה תפוחי אדמה ובצל הביתה. וכך, לאט-לאט, החיים חוזרים לשגרה – חודשים של כאב ותהיות, חודשים של בדידות, עד שהמפגש המקרי עם ד”ר מיכאל, רופא ילדים, משנה הכול. עונת שלכת מופלאה של צחוק, אהבה עדינה ושברים שנאספים: נתיב החלמה מהבגידה, פרק ב’ בזוגיות, אלעד שמתקשה להיפתח, ועד לאבחון הקשה – לוקמיה אצל הבן. נטע ומיכאל מחליטים להילחם יחד, יוצאים עם אלעד לנפוש בטבע, ואז קורה הנס – אלעד נכנס להחלמה. סיפור על אובדן, עמידה באתגרים, התחדשות של אהבה, ותושייה של אם שמוכנה להתמודד עם הכל – בדרך אל התקווה.
0477
נועה просто לא האמינה למה שקורה לה. בעלה, היחיד והאהוב, זה שתמיד סמכה עליו, הביט בה היום ואמר: “אני כבר לא אוהב אותך.” הלם כזה לא הרפתה ממנה
שיעורים לחיים
מחבת בלינצ’ס: בוקר סוער, שיחה לא פשוטה עם הבוס, ונס הנוסעת המוזרה – איך אצבעותיה של באבא טוסיה והשיר הנשכח מהחזית חידשו תקווה בבית של גלינה
028
מחבת לפנקייקים כל הסימנים הראו שאני מאחר שוב לעבודה מה שאיים בעוד קנס כספי ושיחה לא נעימה עם הבוס הדייקן שלי. אשמת העיכוב הייתה בסדרה של תקלות בוקר.
שיעורים לחיים
תשע ורדים אדומים… החמות הגיעה לביקור של כמה שעות, והחתן הרגיש שהוא לא עומד בזה. אמר שהוא הולך למקווה. התארגן ויצא. אבל חיכתה לו עוד אכזבה: המקווה היה סגור לשיפוצים. מצב הרוח נשבר לגמרי. איזה הביתה עכשיו?! התחיל לשוטט ברחובות, לחנויות לא רצה להיכנס – לא עניין של גברים. התיישב עצוב על ספסל. ופתאום ראה זוג. שניהם בסביבות השישים, לבושים יפה, הולכים לאט – מובן שמטיילים. היא מחזיקה לו את היד, מדברים ביניהם. והגבר מסתכל: “יש להם על מה לדבר. אני עם שלי כבר חמש עשרה שנה, הכול כבר נאמר. בדרך כלל שותקים”. פתאום הזוג עוצר, והבעל מסדר לאשתו בעדינות את הצעיף. ממשיכים ללכת. והגבר חושב: “תראה, הצליחו לשמור על אהבה. ואנחנו ממזמן כבר לא שמים לב אחד לשנייה”. יש לו אישה קטנה ורזה – מסוג הנשים שתמיד עייפות, הפסיקה להשקיע בעצמה – שמחה במעט. עובדת במפעל, שני ילדים, ותמיד הראש מלא בדאגות. רצה כל הזמן בבית, לא עוצרת: עניינים עניינים. במקטורן ישן, שערות מפוזרות. זזה במהירות בדירה, ביד אחת סחבה וביד שנייה מטאטא. שכחה איך לחייך, תמיד פנים רציניות, הביטוי לא משתנה. לספר הולכת לעיתים רחוקות. רק כשכבר אי אפשר לצאת לרחוב, נזכרת ללכת. הגבר יושב, חושב: “אהבנו מאוד. לאן זה נעלם?” ניסה לעורר את הרגש הישן. ובסוף הצליח – עלתה חיבה רכה. נעמה הלב, השאירה עקבות חמימים. פתאום ריחם על אשתו, ורצה לשמח אותה. אסור לשבת, צריך לעשות משהו טוב – עכשיו. בלי לחשוב התחיל ללכת, לא הבין לאן. הכוונה הופיעה פתאום: כמעט נתקע בדוכן פרחים. “לקנות פרחים? היא תחשוב שאני טיפש, תגיד שבזבזתי כסף על סתם זר. עדיף לקנות למרישקה סניקרס, אין לה איך ללכת לחוג ספורט”. היסס, מתלבט: מה לעשות? הלב המשיך ללחוש מתיקות. הרמתי יד: יאללה, שיהיה. נכנס, המוכרת עם חיוך, שואלת. והוא? עשרים שנה לא קנה פרחים. אולי ורד אחד. אבל בתוכו משהו לוחש: אל תתבייש, ורד אחד – זה כלום. שוב מחליט: תביאי תשע. נבהל מהפזיזות – השתגעת! אבל המילים כבר יצאו מהפה. יצא עם הזר, מרגיש שכל עובר ושב מסתכל עליו. התקשר לבדוק אם החמות הלכה. עלה לדירה, מתרגש, לא רגיל למצבים כאלו: “היא תעיף אותי עם כל הוורדים האלה. אם תתחיל לצעוק – אזמין למיין הכול לפח!” האישה בדיוק סיימה להוריד את הקמח אל השולחן, ידיים נקיות. ניגש, והיא – אפילו לא חושדת. עמד, שותק, נושם במהירות. הסתובבה, ראתה את הוורדים, נעמדה קפואה. – מאשה, זה בשבילך. פתאום התחשק. לא תכעסי? לא מיהרה לקחת, הסתכלה כאילו חלום עומד מולה. – זה לך, מאשה, באמת. לקחה, קרבה אל הלחיים, חייכה חלש. לרגע נעלמו המפעל, הבית, חמש עשרה השנים. כמעט לחשה: “תודה”. האגרטל עמד במרכז השולחן; תשע ורדים אדומים כאילו האירו את החדר. היא ליטפה את הפרחים, עצרה מול המראה, סידרה את השער. הפנים התרככו, הדאגה התחלפה בהרהור קל. הוא ניגש, חיבק אותה במותניים. עמדו שותקים. לרגע קט, רק רגע, היא נעמדה – ואז הכול חזר להסתובב.
01k.
תגיד, תשמע איזה קטע היה לי אתמול. חמותי קפצה אלינו לכמה שעות, ואני, אחרי רבע שעה כבר הרגשתי שאני לא מחזיק מעמד. אמרתי שאני קופץ רגע למקווה, אספתי את עצמי ויצאתי מהבית.
שיעורים לחיים
הכלה זרקה את המתנה שלי לפח – אז שיניתי את הצוואה שלי
088
לאן נשים את זה, עומר? בקושי סיימנו את השיפוץ, סיגלנו קווים בהירים, פתוח, אוויר, בדיוק הסגנון הסקנדינבי החביב עליך. ואז הדבר הזה. כתם צבעוני באמצע הכל.
שיעורים לחיים
תגובה מפתיעה קטי פשוט לא יכלה לסבול את סתיו. כל שבע השנים שהייתה נשואה לחברו הטוב ביותר, מקסים. הצחוק הרועש של סתיו, המעיל עור המטופש שלו, וההרגל להכות את מקס על השכם ולצעוק: “נו, נחשי, שוב אשתך עצבנית?” – כל זה הוציא את קטי מדעתה. מקס הייתה מרגיע: “הוא מצחיק, אבל יש לו לב של זהב”. וקטי כעסה על בעלה: מה זה שווה אם זה הורס לה את הערב. כשמקסים נהרג – החליק ונפל – סתיו, עם המעיל המגוחך, עמד בלוויה מהצד – שקט ומבולבל. עמד והתבונן למרחקים, כאילו ראה משהו שאיש לא ראה. קטי חשבה: “סוף סוף ירד ממני, ברוך שפטרנו”. אבל הוא לא ירד. הגיע אחרי שבוע. דפק בדלת הדירה השקטה והעצובה. “קטי,” גמגם, “אפשר שאקלף תפוחי אדמה, או משהו?” “לא צריך,” ענתה מהדלת בקול מרוחק וריק. “צריך,” התעקש, וחמק פנימה כמו משב רוח. ככה זה התחיל. סתיו תיקן כל מה שהתקלקל. נראה שהדברים מתקלקלים סתם כדי שיבוא. הביא קניות ענקיות, לקח את בנה תום לפארק – ממנו חזר מלא חיים, בניגוד למה שהיה עם מקס. והכאב הפך לביתה של קטי – חד, עמום, דוקר. חברות לחשו: “הוא מאוהב בך! תזרמי”. אמא אמרה: “גבר טוב, אל תבריחי”. קטי רק כעסה – היה נדמה שסתיו גונב לה את האבל, פורץ פנימה עם הדאגה הכפויה שלו. פעם, כשבא עם שק תפוחי אדמה נוסף (“במבצע!”), אמרה לו: “סתיו, מספיק! אני יודעת שאתה דואג… אבל אני לא מוכנה להיות עוד. אתה היית חבר של מקס. תישאר ככה.” חיכתה שייכעס, שיתגונן. אבל הוא רק הסמיק והשפיל עיניים: “הבנתי. מצטער.” והלך. והשקט היה צורם מכל. תום שאל: “איפה דודי סתיו? למה לא בא?” וקטי, חובקת את בנה, חשבה: “גרשתי את היחיד שבא באמת לתת, לא לקחת”. כעבור שבועיים שב. דפק בדלת, מבושם מריחי גשם סתווי ו… וודקה. עיניו אפורות ועקשניות: “אפשר רגע? רק לומר וללכת”. ישב במבואה בלי להוריד את המעיל הרטוב. “לא חובתי,” פתח בקול חנוק, “אבל כבר לא מסוגל. את צדקת – הייתי אידיוט. אבל… נתתי לו מילה”. קטי קפאה. “איזו מילה?” לחשה. “ידע, קטי. לא בדיוק, אבל חשד. הייתה לו אניאוריזמה… הרופאים אמרו – שנה, שנתיים גג. לא סיפר לך, רצה לחסוך לך פחד. אבל לי… לי אמר, חודש לפני שנפל…” וסיפר על ההבטחה: “תשמור עליהם. תום קטן, קטי חזקה, אבל בפנים – יכולה להישבר. אל תיתן לה להישבר, סתיו!” וקטי יושבת על הרצפה, ליבה דופק בחוזקה. “ומה עוד?” “הוא ביקש… שאשתדל שקטי תאהב אותי. שלא תישאר לבד… אצלי תמיד היית חשובה… זה הכי נכון…” “וזהו?” לחשה. “הוא אמר שתשנאי אותי. כי אזכיר לך אותו. אבל תחזיק מעמד, אמר. הזמן יעבור… אלוהים יחליט”. והוא התרומם כבד. “זהו. ניסיתי. זה לא יעבוד… אכזבתי את מקס. לא עמדתי במילה. סליחה”. משהו נשבר בקטי. סוף סוף ראתה את סתיו – והוא, לא רק צילו של בעלה. האיש שלקח עליו את החובה לאהוב אותם. “סתיו,” אמרה בשקט, “תישאר. תשתה תה. כולך קפוא…” הביט בה כאילו לא האמין. “בתור חבר,” הוסיפה, והפעם בקולה היה משהו חמים, חי – כחברו הטוב של מקס. עד שימאס. סתיו חייך, החיוך הישן ההוא. “תה? אין איזה בירה?” קטי צחקה. לראשונה זה זמן רב. ידעה: לעולם לא תדפה עוד את היד שמנסה לעזור – גם אם עטויה בכפפה מעור מטופש.
026
Тשובה מפתיעה נועה לא יכלה לסבול את עמרי. כל שבע השנים שהייתה נשואה לשאול, החבר הכי טוב שלו. הצחוק הרם של עמרי הרגיז אותה, הזקט העור המגוחך שלו עצבן אותה
שיעורים לחיים
כבשת המסכנה “שלום, אבא ואמא,” התפרצה דשה הביתה בסוף השבוע. “אני מתחתנת! רומקה הציע לי נישואין, ואמרתי כן בלי לחשוב פעמיים.” “אלוהים, דשה שלנו כבר מבוגרת,” קראה לידיה והביטה בבעלה, סטפן, שישב רציני ושקט, מעכל את החדשות של בתו. “ברור, מה חשבתם? כבר סיימתי מכללה, עובדת בעיר. גם רומקה שלי עובד, אז החלטנו להתחתן.” את רומקה, בחור עירוני, ההורים כבר הכירו: גר לבד עם אמא שלו בעיר הסמוכה, בחור שקט ומנומס. לא התנגדו לכזה חתן. החתונה – לידיה וסטפן החליטו לממן, הרי גרים בכפר, יש משק משלהם. רומן חסך קצת כסף, אך סטפן אמר: “רומא, את הכסף שמור לכם לדירה, את החתונה אנחנו והאמא שלך נארגן.” אמו של רומקה, מאיה, אמרה מיד: “אין לי כסף, גידלתי אותו לבד, חיינו ממשכורת אחת… אולי קצת למתנות.” הוריה של דשה לא שפטו אותה, אבל לידיה הרגישה חוסר אמון כלפיה. החתונה הייתה צנועה, בקפה בעיר. אחרי החתונה – דשה ורומקה קנו דירה במשכנתא, עם עזרה מהוריה של דשה. שוב, הסבתא מאיה – אין כסף, עסוקה בחובות. דשה ורומקה עברו לדירה שלהם, ואז נולדה הנכדה מאשה. לידיה וסטפן, בכל קצבת פנסיה, קנו לה משהו, ביקרו מהכפר עם מוצרי חלב, ירקות ובשר. לפעמים לידיה התקשרה לסבתא מאיה: “מאיה, בואי נקנה יחד מתנה טובה לנכדה.” – “אוי לידה, אין לי כסף… אני לבד.” לעיתים אף הזילה דמעה. ליום ההולדת של דשה, הוריה הגיעו מהכפר עם תוצרת חקלאית, מאיה הביאה מתנה של אלף רובל, ולידיה הוסיפה עוד חמש. לידיה לא חסכה, אבל הרגישה טינה על כך שהשנייה לא עוזרת. “סטפן, למה רק אנחנו מקריבים בשביל הילדים? הסבתא השנייה רק בוכה ומתמסכנת. כיום לכולם קשה, חייבים לעבוד. תראה, היא מתוקתקת ומסודרת, ואני כל היום רצה במשק…” – סטפן שתק, הכיר היטב את אשתו. בהמשך, מאיה הסכימה לשמור על הנכדה, כשהתחילה גן ילדים והתחילה לחלות: “אני גם כך בפנסיה, אשמור עליה.” לידיה שמחה: “סוף סוף עוזרים לנו באמת.” אלא שסטפן התחיל לנסוע בתדירות לעיר, כביכול לבקר את הנכדה, להביא מצרכים, לקנות חלקי חילוף לרכב. לידיה לא חשדה, עד שהביקורים הפכו תכופים וממושכים. פעם אחת, ביקשה להצטרף לנסיעה: “התגעגעתי לנכדה. גם צריך לעשות קניות.” – סטפן נבהל. כשהגיעו, פתחה מאיה את הדלת בחלוק פתוח, מאופרת ומחויכת, אך כשהבחינה בלידיה – פניה החווירו במהרה. בשבת סביב השולחן, לידיה הבחינה במבטים ביניהם – בין סטפן למאיה. הבינה הכל. כשהוא ירד לעשן, דיברה בגלוי: “מאיה, אל תעשי מעצמך כבשה תמימה ואני רואה הכל. תפסיקי עם העיניים לבעלי, אם את רוצה גבר – תתחתני. את שלי לא תקבלי. תתביישי לך!” מאיה האדימה כנייר, לא ציפתה לכזו ישירות. עד אותו רגע חשבה שלידיה, “האיכרה הפשוטה”, לא מבינה דבר. בדרך הביתה, לידיה “הורידה” לסטפן: “מעכשיו לא תיסע לשם לבד. הכל הבנתי. ו’כבשת המסכנה’ הזאת לא תעז לעשות עיניים יותר.” מאוחר יותר התקשרה דשה, נזעמת: “אמא, למה העלבת את מאיה סרגייבנה? היא עוזרת לנו!” – לידיה השיבה: “כשתהיי אמא תביני. לא יפה שאשה בודדה מערבת את עצמה כך עם גבר נשוי. תחפשי עזרה ממני, לא מהאב.” דשה שוב התנצלה, גילתה שמאיה הסיתה אותה כנגד אמא שלה. מאותו יום, סטפן סיפר לאשתו על כל יציאה לעיר, והקפיד לקחת אותה איתו. כעת גם עוזר יותר במשק, ושניהם עובדים יחד. “מזל שיש לי בעל שמבין שמקומו בבית,” חייכה לידיה לעצמה. – “ולפחות גם אני מוצאת זמן לדאוג לעצמי. למה שאהיה פחות טובה ממאיה?” תודה רבה על הקריאה, התמיכה והשיתוף. בהצלחה ובריאות לכולם!
0113
אוי, כבשה מסכנה שלום, הורים, נכנסה הביתה יערה בשבת, עיניה מנצנצות אני מתחתנת! עומר הציע לי נישואין, ואמרתי כן בלי לחשוב פעמיים. ריבונו של עולם, יערה שלנו