Author: Lewis Simmons
נועה חזרה הביתה בעשר בלילה אחרי יום ארוך בעבודה. היא נשמה עמוק, פתחה את הדלת ומיד שמעה יללות של תינוק. בהיאנחה נכנסה לסלון, שם ישבו בתה ובעלה, צוריה ואילן, מול הטלוויזיה.
28 בינואר נכנסתי הביתה בשקט, מקווה לא להעיר את אמא. גרבתי את נעלי הערב החדשות, מנסה לא לזעוק מכאב הן שפשפו לי שלפוחיות. למה חזרת כל כך מוקדם?
הסערה עטפה את חיפה בלבן, כמו בימים של חורף ישן בהם השמים נצבעים אפור-עופרת והרוח נושכת עצמות כאילו היא יודעת כל חטא וסוד בלב העוברים ושבים.
בניתי בית לילדיי במו ידיי, ויום אחד הם החליטו שאני כבר לא שייך לשם. אני בן 72, וחיי עברו בעבודה קשה לבנים, בטון, טיח, רעפים. זו הייתה החוזקה שלי, זה היה המקצוע שלי.
שיעורים לחיים
יומן אישי, יום שבת, תל אביבהבת שלי התחתנה עם בחור מגרמניה, ועברה איתו לישראל. גרתי איתם במשך שנתיים בטירת הכרמל, עזרתי לטפל בנכד הקטן וניהלתי את הבית.
הכי טובות בתור מאהבות הן הנשים שבעלי הבית כבר מזמן הפסיקו לספור איתן היה בטוח שפשוט לא שפר עליו המזל עם אשתו. קרה לו אחת קרירה. בעצם, פעם הייתה לגמרי בסדר
בתה דועכת, האם פורחת הסתיו בירושלים היה עקשן וקודר באותה שנה. גשם הלם על חלונות המרפאה מהבוקר, כאילו ביקש מחסה וחום. אני יושבת, ממיינת תיקים, והלב שלי
יומני, זוכרת, נוגה… קשה לי לחשוב על תקופה שבה לא התרגלתי להציץ אלינו דרך החלון, אנחנו גרנו בקומה הראשונה ברחוב בלפור בתל אביב. בהתחלה חלמנו על קומה
שיעורים לחיים
גידלתי שלושה בנים. מי שיש לה בבית ארבעה גברים, בטח יודעת היטב למה אני מתכוונת. אני עד היום לא מבינה איך אפשר שלא יהיה בבית אוכל מוכן לארוחת צהריים או ערב
צללי העבר רותי בן-צבי ניגבה בקפדנות את האבק מהכריכות ספרי עגנון הישנים, כשהדוור דפק על דלת הזכוכית של החנות הקטנה שלה ברחוב שנקין בתל אביב.







