נעמן שטיין תפס את המיקרופון בשתי ידיים, והאולם, אולם האירועים "גני התקווה" ברחוב ויצמן בראשון לציון, השתתק כולו.
מהצד השני של הבמה עמדה דנה, האישה שלא ראיתי שמונה עשרה שנה, לבושה בחליפה בז' יקרה, עם שתי קופסאות מתנה עטופות בנייר כסוף.
היא הגיעה בלי להתקשר קודם. הופיעה פשוט ככה, בטקס סיום התואר של הבנות, כאילו שמונה עשרה שנה של שקט אפשר לפרוע בערב אחד עם שתי מתנות ועם חליפה חדשה.
"לפני שנקבל כל מתנה," אמרה נעמי, התאומה הגדולה, "אנחנו חושבות שמגיע לאנשים כאן לדעת את האמת."
דנה פתחה את הפה. "בנות שלי, אני באתי לתקן…"
"לא, סליחה." זאת הייתה שירה, התאומה השנייה, קולה רועד אבל נחוש. "עכשיו זה התור שלנו לדבר."
האולם היה שקט כך ששמעתי את המזגן מזמזם מעל הבמה.
"כל החיים שלנו שמענו רק סיפור אחד על אמא שלנו," אמרה נעמי. "לא מאבא. הוא אף פעם לא דיבר רע עליה. הוא רק אמר לנו שכל אחד עושה את הבחירות שלו, ושצריך לדעת לחיות בלי שנאה."
דנה ניסתה לחייך, אבל הפנים שלה התקשו יותר ויותר.
"שמונה עשרה שנה בלי שיחת טלפון?" המשיכה שירה. "שמונה עשרה שנה בלי יום הולדת אחד? בלי כרטיס ברכה לחנוכה, אפילו לא אחד?"
דנה פתחה את הפה ואז סגרה אותו בחזרה.
"כשהיינו קטנות וראינו ילדות אחרות עם האימהות שלהן, בכינו," אמרה נעמי. "אבא היה זה שישב לידנו עד שנרדמנו."
"כשהיה לנו מסיבת סוף שנה בגן, אבא יצא מהעבודה באמצע המשמרת כדי להיות שם."
"כשהיה לנו חום של ארבעים, אבא לא עצם עין כל הלילה."
"כשהצלחנו במשהו, אבא היה הראשון שבירך אותנו."
כל משפט פגע חזק יותר מהקודם. הסתכלתי על המנהלת של הפקולטה, שישבה בשורה הראשונה והביטה באדמה.
דנה נראתה חרדה יותר ויותר.
"אני עשיתי טעויות," אמרה דנה בקול חנוק. "הייתי צעירה…"
"גם אנחנו היינו ילדות," ענתה שירה בשקט.
לדנה לא היה שום דבר להגיד.
"היום אנחנו לא רוצות לדבר על מי שעזב," אמרה נעמי ופנתה אלי.
בתוך כמה שניות, כל האולם עמד על הרגליים. בשבילי, בשביל שמונה עשרה שנה שבנינו לבד, בלי עזרה משום מקום, מהדירה הקטנה ברחוב הרצל ועד לתואר הזה.
כשעליתי לבמה, שירה לקחה את אחת מקופסאות המתנה מידיה של דנה והניחה אותה בצד.
"מתנות לא קונות שמונה עשרה שנה," הוסיפה שירה.
שירה שלפה מעטפה מתוך הגלימה שלה. בתוכה היו שני מכתבים ותמונה. התמונה צולמה כמה שבועות קודם, בחופשה שלנו באילת, שלושתנו צוחקים על חוף הים.
על גב התמונה היה כתוב: "לאיש שלא בחר בנו פעם אחת. הוא בחר בנו בכל יום."
האולם כולו פרץ שוב במחיאות כפיים. ולכמה שניות עמדתי שם, מחבק את שתי הבנות שלי. שתי התינוקות שמישהי חשבה פעם שהן נטל מיותר. שתי הנשים הצעירות המופלאות שהפכו למשמעות החיים שלי.
כשהרמתי את המבט, דנה כבר ירדה מהבמה. בלי המשפחה שהיא דימיינה שתוכל להחזיר לעצמה בערב אחד.
שבוע לאחר מכן קיבלתי שיחה מעורכת דין בשם רחל אבוטבול, שהציגה את עצמה כמי שמייצגת את דנה. היא טענה שכאם ביולוגית, לדנה יש "זכות להיות חלק מהחיים של הבנות", ושהיא מבקשת לפתוח בהליך גישור.
הזמנתי את נעמי ושירה לשבת איתי במטבח, על אותו שולחן עץ שישב בו כל ארוחת ערב שלנו במשך שמונה עשרה שנה, והנחתי לפניהן את המכתב.
"אתן לא חייבות לענות לזה," אמרתי. "לא היום, לא בעוד שנה. זו הבחירה שלכן."
נעמי קראה את המכתב פעמיים. שירה לא קראה אותו בכלל — היא דפדפה בטלפון שלה, ואז הושיטה לי אותו. על המסך היה מספר חשבון בנק, ותמונה של אישור הפקדה.
"היא העבירה שמונה אלף שקל לחשבון המשותף שלנו לפני חודש," אמרה שירה. "בלי הודעה. בלי מילה. רק העברה."
הבנתי מה היא התכוונה לעשות. למחרת בבוקר נסענו שלושתנו לסניף הבנק ברחוב רוטשילד, ושירה החזירה את הסכום במלואו לחשבון שממנו הוא הגיע, עם הערה אחת בשדה התיאור: "לא צריך".
אחר כך פנינו למשרד של עורכת דין אחרת, עורכת דין בשם מיכל ברגר, שאני מכיר משנים כמי שעזרה לי לפתוח את העסק שלי כשהבנות היו עדיין קטנות. ביקשתי ממנה לנסח מכתב רשמי בשם שתי הבנות, שתיהן כבר בגירות וזכאיות להחליט בעצמן: הן לא מעוניינות בקשר, לא מעוניינות בגישור, ולא מעוניינות בכספים. המכתב נשלח לעורכת דין אבוטבול בדואר רשום, עם אישור מסירה, ב-14 בספטמבר.
אישור המסירה חזר אלינו בדואר כעבור שבועיים, חתום וסרוק. מאז לא הגיע שום מענה — לא טלפון, לא מכתב נוסף, לא הופעה בלי הזמנה בשום אירוע אחר. שלושים ושמונה יום של שקט מוחלט, ואנחנו סופרים אותם בלי להגיד את זה בקול.
חודש לאחר מכן נעמי קיבלה הודעת וואטסאפ קצרה מדנה: "מצטערת שלא הייתי אמא. מקווה שתהיו בסדר." נעמי הראתה לי אותה, קראתי אותה, והחזרתי לה את הטלפון בלי מילה. היא לא ענתה.
בערב ההוא ישבנו שלושתנו על המרפסת של הדירה החדשה שקנינו באותה שנה ברחוב סוקולוב, זו שהחלפנו בה את הדירה הקטנה ברחוב הרצל כשהעבודה שלי התייצבה. לא דיברנו הרבה. שירה הניחה את ראשה על הכתף שלי, נעמי הביאה שלוש כוסות תה ומנגו קצוץ בצלחת אחת, כמו שאהבנו תמיד לחלוק. הקרח בכוסות נמס לאיטו, והריח של המנגו הבשל התמזג עם האוויר החם של ליל סתיו בראשון לציון.
