ברק שפירא, רופא מרדים מבית חולים איכילוב, לא התכוון להישאר שם. הוא תכנן לחזור לתל אביב, לחבק את הילדים, לספר להם איך זה — לעמוד על הגג של העולם. זה מה שהוא חזר על עצמו, שוב ושוב, בזמן שהרגליים שלו הפסיקו להרגיש את השלג מתחתיהן.
זה היה באפריל, בעלייה לפסגת צ'ו אויו בטיבט — לא הר האוורסט, אבל גבוה מספיק כדי להרוג. קבוצה של שמונה מטפסים, מדריך אחד ישראלי בשם רועי גבעון, ושלושה שרפים. ברק הצטרף לקבוצה אחרי שניתוח גירושין ארוך ומתיש הסתיים, ורצה "לעשות משהו שמרגיש גדול מהחיים שלו". כך הוא ניסח את זה בפני רועי, בלילה הראשון במחנה הבסיס, מעל כוס תה שהצטנן בלי שהוא שם לב.
בגובה 7,900 מטר, כמעט בפסגה, העננים התכנסו בלי אזהרה. רועי ראה את זה קודם — עיננו את זה, היא המילה שהוא השתמש בה כששידר ברדיו למחנה הבסיס. תוך עשרים דקות הרוח עלתה ל-110 קילומטר בשעה, והטמפרטורה צנחה למינוס ארבעים. ברק, שסבל מבעיה בדם שגרמה לו לראות כפול בגבהים קיצוניים, פשוט נעלם מהשדה הראייה של השאר. אף אחד לא שם לב מתי הוא נפל מאחור.
מצאו אותו שעתיים אחר כך, מוטל על צלע ההר, הגוף כבר כחול בקצות האצבעות. שרף בשם פמבה ניסה לבדוק פעימות — לא מצא. בדק נשימה — שום דבר שהצליח להרגיש מבעד לכפפות העבות שלו. הרדיו של רועי קרקר כשהוא דיווח למחנה הבסיס: "איבדנו אחד. אנחנו צריכים להמשיך, אחרת נאבד את כולם."
זו ההחלטה שאף אחד לא רוצה להסביר למשפחה. השאירו אותו שם, עטוף בשק השינה שלו, מכוסה בשכבת שלג שהלכה והתעבתה. רועי סימן את המקום עם מקל סקי אדום, כדי שאפשר יהיה לאסוף את הגופה בדרך למטה, אם מישהו ישרוד עד אז.
במרכז החילוץ ברמת גן התקשרו לנעמה שפירא, האישה הגרושה של ברק, בשעה ארבע לפנות בוקר. היא ישבה על קצה המיטה בפיג'מה, הטלפון רועד ביד, וחשבה על הדבר הכי מוזר — שהיא לא זוכרת אם היא החזירה לו את מברג השעונים שהוא השאיל לה לפני שנתיים, ושהוא בטח ירצה אותו בחזרה. זו הייתה המחשבה הראשונה שלה. רק אחרי זה היא התחילה לבכות.
ברק לא מת.
כמעט תשעים דקות אחרי שהשרפים הכריזו עליו מת, הוא פקח את העיניים בתוך השק. לא ראה כלום — הקרח כיסה את העפעפיים שלו. הוא זוחל, בלי ידיים שעובדות ממש, בלי תחושה ברגליים, לכיוון שהוא קיווה שהוא נכון, לפי השיפוע של ההר תחת הגוף שלו. במשך שלוש שעות הוא לא ידע אם הוא הולך למחנה או מתרחק ממנו. הוא דיבר אל עצמו בקול, לא מילים של תפילה, אלא רשימת קניות — "חלב, לחם, ביצים" — כי זה היה הדבר היחיד שמנע ממנו להתמוטט על השלג ולהישאר שם.
במחנה 2, רועי ראה צללית מתקרבת ולא האמין. הוא רץ אליה בלי מעיל, בלי כפפות, בטעות שהוא לא שם לב אליה עד שהידיים שלו כבר כאבו מהקור. "זה בלתי אפשרי," הוא אמר, ולקח אותו בזרועות ישירות לתוך האוהל.
ברק הגיע לבית החולים הדסה עין כרם שלושה ימים אחר כך, אחרי מסע חילוץ שכלל מסוק צבאי שהורשה לפעול בגובה שבדרך כלל נחשב מסוכן מדי. הוא איבד את כל האצבעות ביד ימין ואת האף — קפאון חמור שדרש שחזור פלסטי שנמשך שנה וחצי. חמישה עשר ניתוחים. מאה ושמונים אלף שקל, חלק קטן כוסה על ידי קופת חולים, השאר — הוא לקח הלוואה.
נעמה הגיעה לבית החולים באותו יום שהוא יצא מהטיפול הנמרץ. היא הביאה את מברג השעונים.
"מצאתי אותו," היא אמרה, "בקופסה בארון."
הוא הסתכל בה, בידיים המחובשות שלו שלא יכלו לאחוז בכלי הקטן הזה בכלל, ואז בה. "תשאירי אותו אצלך," הוא אמר. "אני לא בטוח שאני אצטרך אותו עוד."
זה לא היה רגע של התרגשות גדולה. היא לא בכתה, הוא לא חיבק אותה — לא היה לו עם מה. אבל הוא ביקש ממנה לשבת, וסיפר לה על הרשימה — חלב, לחם, ביצים — ועל שלוש השעות שהוא לא ידע אם הוא בכלל בכיוון הנכון.
שבעה חודשים אחר כך, ברק מכר את הדירה שלו ברחוב דיזנגוף, זו שהוא נלחם עליה בגירושין, זו שבגללה הם לא דיברו שנה שלמה. הוא לא אמר לנעמה לפני. הוא פשוט העביר את חלקה — שליש מהתמורה, מאה ושמונים אלף שקל, בדיוק הסכום שהוא היה חייב לבנק על הניתוחים — לחשבון שלה, עם הערה בהעברה הבנקאית: "על המברג."
היא קיבלה את ההודעה מהבנק בטלפון בזמן שעמדה בתור בסופר בשוק הכרמל, בין ערימות עגבניות וריח של תבלינים שמישהו שפך בטעות. היא לא התקשרה אליו לשאול שאלות. היא ידעה בדיוק למה.
