איתן בכר ישב על ספסל בגן הציבורי במורדות הכרמל, מול הנוף של נמל חיפה. השעה הייתה חמש אחר הצהריים. הרדיו של זקנה שישבה בסמוך שידר את מבזק התנועה של כביש 4, וריח מטוגן של בורקס דלעת נישא מהקיוסק שמאחורי הגדר.
הוא הפשיל את שרוולי חולצת העבודה הכחולה. על אמת ידו השמאלית נראה קעקוע ישן — מצפן שבור, שהדיו כבר דהה בקצוות.
שמונה שנים עברו מאז הלילה ההוא בתל אביב. הוא היה אז נגר צעיר, שקוע בחובות, ופגש אישה שאמרה שקוראים לה מאיה. הם שתו יין זול על חוף הים, צחקו עד אור הבוקר, והיא נעלמה עם הזריחה. הוא עשה את הקעקוע למחרת, כי הרגיש שמשהו בניווט שלו התקלקל.
איתן לא חשב על זה יותר. עד שיום אחד, בדיוק בשעה הזהירה של אחר הצהריים, שלוש ילדות זהות, לבושות שמלות מכופתרות ונעלי עור נקיות, עצרו מולו.
אחת מהן הצביעה על היד שלו.
— לאמא שלנו יש קעקוע כזה בדיוק. רק על הכתף.
איתן הרגיש איך הקפה מהבוקר עולה לו בגרון.
— מה? — שאל.
— מצפן שבור, — אמרה השנייה. — אמא הראתה לנו פעם. אותו ציור.
הוא רצה לשאול מה השם של האמא, אבל אישה בחליפה אפורה רצה לעברן. האומנת. פניה היו חיוורות כמו גיר.
— סליחה, סליחה, — מלמלה ותפסה את שלושתן בכתפיים. — אסור להן לדבר עם זרים.
איתן קם מהר.
— רק תגידו לי איך קוראים לאמא שלהן.
— גברת בן־דוד תכעס, — אמרה האומנת בלחישה.
השם הזה נחת עליו כמו דלת פלדה. שיר בן־דוד. האישה שניהלה את "בן־דוד לוגיסטיקה", חברת הובלה שכל נהג מונית במישור החוף הכיר. הוא ראה אותה בעיתון, תמיד עם פנים מרוקנות מהבעה. אף פעם לא חיבר בינה לבין מאיה מחוף תל אביב.
האומנת כבר דחפה את הבנות אל תוך טויוטה לנד קרוזר שחורה. אחת מהן, עם נקודת חן קטנה מעל השפה, הסתובבה לרגע. עיניה היו אפורות. בדיוק כמו אלה שזכר מהלילה ההוא, למרות שניסה לשכוח.
באותו ערב הוא לא הצליח לאכול. בנו אורן, בן תשע וחצי, ישן בחדר ליד, חובק לטאה ממולאת שאיתן תפר לה רגל שנקרעה. איתן פתח מחשב נייד ישן והקליד את השם.
התמונות קפצו מיד. שיר בגאלה. שיר יורדת ממרצדס. שיר מחזיקה ידיים עם שלוש ילדות זהות. בלי בעל. בלי הסבר.
ואז הוא מצא צילום משמלה עם גב פתוח. על כתף שמאל התנוסס אותו מצפן שבור, עם אותו קו עקום בדיוק שהאמן עשה אז בטעות. איתן סגר את המחשב.
הכול הסתדר: הגיל של הבנות, תאריך הפגישה, ההיעלמות שלה. זה לא היה צירוף מקרים. מישהו הסתיר את האמת בכוונה.
למחרת הוא נסע לתל אביב. לבש חולצה לבנה מכופתרת, שהברזל הותיר עליה סימן צהוב בצווארון. במשרד הראשי של החברה במגדל עזריאלי, פקידת הקבלה בחנה אותו מלמעלה למטה. הוא לא התאים ללובי המשיש.
— אין פגישה, — אמרה.
— תני לה פתק, — ביקש.
היא הושיטה דף וללא עט. איתן שלף עט נגרים מהכיס וכתב שלוש מילים: "גם לי יש מצפן".
עשר דקות אחר כך כבר עלה במעלית הזכוכית לקומה הארבעים ואחת. תל אביב הצטמקה מתחתיו. כשהדלתות נפתחו, שיר חיכתה ליד קיר זכוכית. לבשה חליפה בהירה, שיער אסוף, גוף מתוח. רק האצבע של רגל ימין טפחה בקצב מהיר על הרצפה.
— לא באתי לכסף, — פתח איתן לפני שתספיק לדבר. — באתי כי שלוש ילדות סיפרו לי שלאמא שלהן יש את אותו קעקוע.
שתיקה. היא הביטה בו בלי למצמץ.
— כן, — אמרה לבסוף. — הן שלך.
איתן נשען על משענת כיסא. החדר הסתחרר לרגע. שלוש בנות. שלוש שנים הוא גידל ילד אחד לבד, וכל הזמן הזה שלוש בנות אחרות גדלו בלי לדעת שהוא קיים.
— תכננת לא להגיד לי לעולם?
— לא ידעתי את שם המשפחה שלך. לא היה לי את מספר הטלפון האמיתי. נעלמתי בכוונה, איתן. חשבתי שזו נגיעה אחת וזהו. כשגיליתי שאני בהריון, אבא שלי בדיוק נפטר והחברה כמעט התפרקה. שלישיות בלי בעל זה היה סיפור שכל כלכלה הייתה לועסת.
— אז מחקת אותי. החלטת בשביל שלושתנו.
שיר ניגשה לשולחן ולקחה תיקיה כחולה. פתחה אותה בתנועות מדודות.
— לא מחקתי. הגנתי. אתה נגר עם חובות. אני מנהלת חברה שמעסיקה שש מאות נהגים. לך אין מושג איך העיתונות עובדת. הבנות שלי לא יהיו שער של מוסף סתמי.
— הבנות שלנו, — תיקן אותה. — ואני לא מתחנן. אבל הן שאלו עליי. הן לא מפחדות ממני. למה אתה?
זה הכה בה. אצבעותיה עצרו על שולי התיקיה.
— אני לא מפחד. אני… אני פשוט לא יודעת איך לתקן את זה.
איתן התקרב לשולחן.
— אז תתחילי בלהרשות לי לראות אותן. לא דרך עורכי דין. לא דרך כותרת. רק בבית שלך, כמו בן אדם.
שיר הביטה בו רגע ארוך. ואז הוציאה מהתיקיה דף, כתבה כתובת וזרקה לעברו.
— מחר בצהריים. בלי משפחה. בלי סצנות.
למחרת הוא נסע לבית בשושן פורים, שכונה שקטה בהרצליה פיתוח. הבית נראה כמו דגם אדריכלי: קווים נקיים, בריכה סגורה, דשא ירוק מדי. איתן חנה את הסובארו הישנה שלו ליד טנדר של גנן.
הבנות זיהו אותו מיד. נוֹפֶר, לִירִי ויַעֵל עמדו בסלון, לבושות מדי בית ספר, ושלושתן הביטו בו באותה סקרנות כמו בגן.
— אתה האיש עם המצפן, — אמרה לירי.
שיר עמדה מאחור, ידיים משולבות. בפעם הראשונה זה נראתה לא כמו מנהלת, אלא כמו אישה שמנסה להחזיק את עצמה.
— למה המצפן שבור? — שאלה נופר.
— עשיתי אותו בתקופה שלא ידעתי לאן אני הולך, — אמר איתן.
— אולי בגלל זה הוא שבור, — התערבה יעל. — אבל הוא עדיין יודע להראות צפון. אני בדקתי.
איתן צחק. צחוק אמיתי. הוא לא זכר מתי בפעם האחרונה צחק ככה.
— אז אולי גם אני יודע.
הבנות רצו לדעת אם הוא יודע לתקן צעצועים. האומנת סיפרה להן שהוא נגר. נופר הביאה סוס עץ שרגלו נשברה. איתן ישב על הרצפה, ביקש סכין גילוף מהכיס, והתחיל לגלח את הקצה. הבנות ישבו סביבו, העבירו אצבעות על נסורת שנשרה. שיר לא זזה מהפינה, אבל בכל פעם שאיתן הרים את הראש, היא הפנתה את המבט לחלון.
בסוף הביקור, שיר ליוותה אותו אל הדלת.
— אני לא יודעת איך נמשיך מכאן, — אמרה.
— אני גם לא, — ענה איתן. — אבל אני כבר לא נעלם.
שלושה שבועות חלפו. פגישות קצרות, ארוחות ערב בודדות, שיחות טלפון שבהן לירי תיארה את שיעור הבלט. איתן למד את לוח הזמנים שלהן, את שמות החברות, את הפחדים מכלבים. אורן פגש את הבנות בגינה של שיר והפך במהרה לסוג של אח גדול. זה היה איטי, שביר, אבל אמיתי.
ואז איתן עשה מה שלא עשו ממנו קודם.
הוא הלך לעורך דין. מכר את הנגרייה הקטנה בשכונת הדר, כולל כלי העבודה, תמורת 280,000 שקלים בדיוק. פתח שלוש קרנות השתלמות נפרדות על שמות הבנות, 90,000 לכל אחת, והפקיד בהן את כל הסכום. הוא ביקש מהבנק שיוציאו אישור מודפס עם שמות המוטבות.
בערב שישי אחד, כשאורן והבנות שיחקו כדור בחצר, הוא נכנס למטבח של שיר. היא בדיוק הוציאה מהתנור תבנית של שניצלונים קפואים. הבית הריח כמו חדר אוכל של גן ילדים.
הוא הניח את תיקיית הבנק על השיש.
— מה זה? — שאלה אותה בלי לגעת.
איתן פתח את התיקייה. שלושה אישורים. שלושה שמות. שלוש קרנות.
— אני לא יכול לתת להן בית עם בריכה, — אמר. — אבל יש לי את זה. היחיד שהיה לי. הנגרייה. מכרתי אותה. 280,000 שקלים. חילקתי לשלושתן. שיהיה להן משהו ממני, גם אם אני לא אהיה עשיר.
שיר הביטה בדפים. ידה רעדה קלות כשלקחה אחד. היא קראה את סעיף המוטב. פעמיים.
— אתה רציני, — אמרה בקול נמוך.
— אני לא מבקש ממך כלום. רק שתדעי שהפעם אני לא זה שנעלם.
שיר השעינה את הגב על המקרר. לקחה נשימה ארוכה, כמו אחת שעמדה מתחת למים זמן רב מדי.
— הבנות רוצות שתישן אצלנו הערב, — אמרה. — יש מזרון בחדר של יעל.
איתן הסתכל על התיקייה, אחר כך על דלת החצר. אורן והבנות התגלגלו על הדשא, צעקו "שוב, שוב". המצפן שעל ידו נע כשהוא כופף את האצבעות.
— אשאר, — אמר.
שיר לא הוסיפה דבר. היא פשוט ליקקה אצבע ועזרה לו ליישר את שולי החולצה, שם הכתם הצהוב עדיין נראה.
