אז ככה, תשמע סיפור. להגיש תביעת גירושין בגיל שישים ושמונה – זה לא היה מחווה רומנטית ולא משבר גיל העמידה. זו הייתה הודאה בפני עצמי שנכשלתי. שאחרי ארבעים שנות נישואים עם אישה שחלקתי איתה לא רק שגרה, אלא גם שתיקות, מבטים ריקים בארוחת הערב וכל מה שנשאר בלתי נאמר – לא הפכתי למי שהייתי אמור להיות. קוראים לי דוד, אני מחיפה, והסיפור שלי התחיל בבדידות ונגמר בהתגלות שמעולם לא ציפיתי לה.
את ענבר הכרתי כמעט כל חיי. התחתנו בגיל עשרים, עוד בשנות השבעים, בישראל אחרת. בהתחלה הייתה אהבה. נשיקות על ספסל בפארק, שיחות ארוכות בערבים, חלומות משותפים. ואז הכל נעלם. קודם הילדים, אחר כך המשכנתא, העבודה, העייפות, השגרה… השיחות הפכו להערות קצרות במטבח: “שילמת את חשבון החשמל?”, “איפה הקבלה?”, “נגמר המלח.”
כשהייתי מסתכל עליה בבוקר, לא ראיתי את אשתי, אלא שותפה עייפה לדירה. וכנראה שגם בעיניה כבר לא הייתי יותר מזה. לא חיינו זה עם זה – חיינו זה ליד זה. אני, גבר עם רצון ברזל, גאה ועקשן, אמרתי לעצמי יום אחד: “מגיע לך משהו טוב יותר. הזדמנות שנייה. אוויר צח, לעזאזל.” וככה הגשתי את התביעה.
ענבר לא התנגדה. היא פשוט התיישבה על כיסא, הביטה מהחלון ואמרה: “בסדר. תעשה מה שאתה חושב. אין לי יותר כוח להילחם.”
עזבתי. בהתחלה הרגשתי חופשי, כאילו זרקתי אבן כבדה מהכתפיים. ישנתי בצד השני של המיטה, אימצתי חתול וקראתי לו שושו, שתיתי קפה בבוקר על המרפסת. אבל אז באה תחושה אחרת – ריקנות. הבית היה שקט מדי. האוכל היה חסר טעם. והחיים – צפויים מדי.
ואז עלה לי רעיון שנראה לי גאוני: למצוא אישה שתעזור לי. כמו שענבר עשתה פעם – לכבס, לבשל, לנקות, קצת חברה. כן, אולי קצת יותר צעירה, סביב גיל חמישים, עם ניסיון, חמה, עם שתי רגליים על הקרקע. אולי אלמנה. הדרישות שלי לא היו גבוהות. אפילו חשבתי: “אני לא שידוך בזוי – מטופח, עם בית משלי, בפנסיה. למה לא?”
התחלתי לחפש. דיברתי עם השכנים, רמזתי לחברים. בסוף העזתי – פרסמתי מודעה בעיתון המקומי. קצר ולעניין: “גבר, בן 68, מחפש אישה למגורים משותפים ועזרה בבית. תנאים טובים, כולל מגורים ואוכל.”
אבל דווקא המודעה הזאת שינתה את חיי. שלושה ימים אחר כך קיבלתי מכתב. רק אחד. אבל הוא גרם לידיים שלי לרעוד.
“דוד היקר,
אתה באמת חושב שבשנות ה-2020 אישה קיימת רק בשביל לכבס גרביים ולטגן קציצות? אנחנו לא חיים במאה ה-19.
אתה לא מחפש בת זוג, לא אדם עם נשמה ורצונות משלה, אלא רק עוזרת בית לא בשכר, בעטיפה רומנטית.
אולי כדאי שתלמד קודם לטפל בעצמך, לבשל לעצמך ארוחת צהריים ולשמור על סדר בבית?
בברכה, אישה שלא מחפשת זקן שידחוף לה מטלית לידיים.”
קראתי את המכתב חמש פעמים. בהתחלה רתחתי מזעם. איך היא העזה? מי היא חושבת שהיא? אני לא רציתי לנצל אף אחד! רציתי רק חמימות, נעימות, יד נשית בבית…
אבל אז התחלתי לחשוב. אולי היא צודקת? אולי באמת חיפשתי רק המשך של הנוחות שלי? האם באמת רציתי שמישהי תבוא ותעשה את החיים נעימים, במקום שאקח את החיים בידיים?
התחלתי בקטן. למדתי לבשל מרק. אחר כך תבשיל. נרשמתי לערוץ יוטיוב בשם “אוכל ביתי”, קניתי עם רשימת קניות, גיהצתי חולצות. זה הרגיש מוזר, מגושם, כמעט מצחיק. אבל עם הזמן הרגשתי – זה כבר לא חובה. זה החיים שלי. ההחלטה שלי.
אפילו מיסגרתי את המכתב ותליתי אותו במטבח. תזכורת לעצמי: אל תחפש ישועה אצל אחרים לפני שמשכת את עצמך מהבור.
עברו שלושה חודשים. אני עדיין גר לבד. אבל הבית שלי מריח עכשיו מאוכל שבישלתי בעצמי. על המרפסת יש פרחים שנטעתי בעצמי. בימי שישי אני אופה עוגת תפוחים – לפי המתכון של ענבר. ולפעמים אני חושב: “למה שלא אביא לה פרוסה?” אולי בפעם הראשונה מזה ארבעים שנה הבנתי מה זה להיות לא רק בעל, אלא פשוט אדם שעומד ליד מישהו.
ואם היום מישהו שואל אותי אם אני רוצה להתחתן שוב, אני אומר: לא. אבל אם אישה פעם תשב על הספסל לידי, לא אחת שמחפשת “זקן”, אלא פשוט מישהי שרוצה לדבר – אז אפתח איתה בשיחה. רק שעכשיו אני אדם אחר.
