„מאיפה השגת את התמונה הזאת?“ יונתן החוויר כשראה את התמונה של אביו שנעלם…
כשיונתן חזר מהעבודה הביתה, אימא שלו השקיתה בדיוק את הפרחים במרפסת. רכונה מעל העציצים התלויים, היא ליטפה בעדינות את העלים. הפנים שלה הקרינו רוגע מיוחד.
„אימא, את כמו דבורה,“ אמר יונתן, זרק את הז׳קט וחיבק אותה בכתפיים. „על הרגליים כל היום?“
„אוי, זה לא עבודה,“ הנידה בראשה וחייכה. „הנשמה נחה כאן. תראה איך הכול פורח. הריח הזה – כאילו אנחנו לא במרפסת, אלא בגן הבוטני.“
היא צחקה בשקט, בחום, כמו תמיד. יונתן שאף את ריח הפרחים העדין ונזכר בעל כורחו איך פעם, כשהיו גרים בדירת שותפים, היה להם עציץ אחד עם קלנכו נבול על אדן החלון.
הרבה דברים השתנו מאז.
אימא שלו בילתה עכשיו הרבה זמן בבית הגן שקנה לה ליום ההולדת. בית קטנטן, אבל עם חלקת אדמה ענקית שהיא יכלה לגדל בה מה שרצתה. באביב היא שתלה שתילים, בקיץ עבדה בחממות, בסתיו שמה את היבול בצנצנות. ובחורף היא חיכתה שהאביב סוף סוף יחזור.
אבל יונתן ידע: כמה שהיא חייכה, בעיניים שלה תמיד היה צער שקט. צער שלא ייעלם עד שיתגשם הרצון הכי עמוק שלה – לראות שוב את האיש שחיכתה לו כל החיים.
אבא שלו. הוא יצא לעבודה בבוקר אחד ופשוט לא חזר. יונתן היה אז בן חמש. אימא שלו סיפרה שבאותו בוקר הוא נישק לה על הרקה, כמו תמיד, נופף לבן שלו ואמר: „תהיה ילד טוב.“ ואז הוא הלך, בלי לדעת שזה יהיה לנצח.
אחרי זה הגיעו דיווחים למשטרה, חיפושים שנמשכו חודשים. קרובים, שכנים, מכרים – כולם לחשו: „אולי הוא ברח,“ „אולי יש לו משפחה אחרת,“ „או שקרה לו משהו רע.“ רק אימא שלו אמרה תמיד את אותו דבר:
„הוא לא היה עוזב סתם ככה. הוא לא יכול לחזור.“
המחשבה הזאת לא נתנה ליונתן מנוח גם עכשיו, יותר משלושים שנה אחר כך. הוא היה בטוח: אבא שלו אף פעם לא היה עוזב אותם. אף פעם.
אחרי התיכון יונתן התחיל ללמוד הנדסה, למרות שבסתר הוא חלם על עיתונות. אבל הוא ידע: הוא חייב לעמוד על הרגליים מהר. אימא שלו עבדה כאחות בבית החולים, עשתה משמרות לילה, אף פעם לא התלוננה. גם כשהרגליים נשרפו לה מעמידה ממושכת והעיניים היו אדומות, היא רק אמרה:
„הכול בסדר, ילד שלי. זה יהיה בסדר. תתרכז בלימודים.“
והוא התמקד. אבל בלילה הוא חיפש במאגרי נעדרים באינטרנט, בדק מסמכים ישנים, כתב בפורומים. התקווה לא מתה – להיפך, היא התחזקה והפכה לחלק ממנו. הוא נהיה עקשן. הוא גדל עם ההבנה שהוא חייב להיות שם בשביל אימא שלו, למלא את המקום שאבא שלו הותיר.
כשהוא קיבל את העבודה הראשונה עם משכורת טובה, הוא פרע את כל החובות, פתח חשבון חיסכון ולבסוף קנה את בית הגן. ואז הוא אמר:
„קדימה, אימא, עכשיו את יכולה לנוח.“
היא בכתה אז, בלי להסתיר את הדמעות. הוא רק חיבק אותה ולחש:
„מגיע לך אלף פעם. תודה על הכול.“
יונתן עצמו חלם בינתיים על משפחה. על בית עם ריח של לחם טרי ונזיד. בית שבימי שישי מתאספים בו כל הקרובים וצחוק של ילדים מהדהד בכל החדרים. אבל עד אז הוא המשיך לעבוד. חסך, צבר הון, כדי שיום אחד יוכל לפתוח עסק עצמאי. היו לו ידיים טובות, והוא תמיד אהב לבנות ולתקן.
אבל עמוק בלב בערה בו משאלה אחת: למצוא את אבא שלו. הוא רצה שהאיש הזה ייכנס יום אחד לחיים שלהם ויאמר:
„סליחה. לא יכולתי לחזור מוקדם יותר.“
והם יבינו, יסלחו לו, וייפלו לזרועותיו שלושתם. ואז סוף סוף הכול יהיה כמו שזה אמור היה להיות.
לפעמים, כשיונתן חשב על אבא שלו, הוא עדיין שמע את הקול שלו. הרגיש איך הוא מרים אותו ואומר: „נו, הגיבור הקטן שלי, בא נטוס?“ – ואז תופס אותו בצחוק לפני שהוא נופל.
באותו לילה הוא חלם עליו שוב. הפעם אבא שלו עמד על גדת הנחל, במעיל ישן, וקרא לו. הפנים היו מטושטשות, כמו להביט מבעד לערפל – אבל העיניים, אפורות, עמוקות, מוכרות, היו אותן עיניים.
הייתה ליונתן עבודה יציבה, אבל „ממשכורת לבד לא מתעשרים,“ במיוחד כשיש לך תוכניות משלך. אז בערבים הוא עבד הרבה פעמים בעבודות צדדיות – תיקן מחשבים, התקין מערכות בית חכם. בערב אחד הוא הספיק שתיים, לפעמים אפילו שלוש עבודות: בעיות מדפסת פה, אינטרנט שנפל שם, עדכוני תוכנה – הוא הבין בזה עניין. במיוחד קשישים אהבו אותו: הוא היה מנומס, סבלן, אף פעם לא דחפני. הוא הסביר הכול בשפה ברורה ואף פעם לא דחף שירותים מיותרים.
באותו יום הגיעה עבודה דרך מכרה: משפחה אמידה – שכונה סגורה מחוץ לעיר, מאבטח בכניסה, כניסה רק עם תעודת זהות. הם חיפשו מישהו שיקים להם את הרשת הביתית.
„בוא אחרי שש. בעלת הבית תהיה שם והיא תלווה אותך,“ אמרו לו.
יונתן הגיע בזמן. אחרי הבדיקה בשער הוא עצר מול בית גדול עם עמודים לבנים וחלונות פנורמיים. את הדלת פתחה בחורה צעירה, באמצע שנות העשרים שלה, רזה וקטנת מידות, בשמלה אלגנטית.
„אתה הטכנאי? בבקשה, תיכנס. הציוד בחדר העבודה של אבא שלי. הוא בנסיעת עבודה, אבל הוא רצה שהכול יהיה מוכן היום,“ היא אמרה עם חיוך עדין.
יונתן הלך אחריה במסדרון ארוך. האוויר היה מלא בריח בושם יקר, הכול נראה סטרילי, נקי כמעט כמו בחדר ניתוח. בסלון עמד פסנתר כנף, על הקירות היו תלויים ציורים, מדפי ספרים, תמונות ממוסגרות. חדר העבודה היה מרוהט ביעילות: עץ כהה, מנורת שולחן ירוקה, מסך גדול וכיסא מנהלים מעור.
יונתן הנהן, הוציא את הכלים והתחיל לעבוד. הכול זרם כרגיל – עד שהמבט שלו נפל על תמונה על הקיר. זוג צעיר. אישה בשמלה לבנה, פרחים בשיער. לצדה – גבר בחליפה אפורה, מחייך. הזמן חרץ סימנים על הפנים, אבל בתוכו שמע יונתן קול, ברור וחזק: זה הוא. אבא.
הוא קם, התקרב, הביט. עיניים אפורות, אותן עצמות לחיים, אותו גומה בחיוך. אי אפשר היה לטעות.
„סליחה… מי זה בתמונה?“ הוא שאל בהיסוס.
הבחורה הביטה בו בתמיהה.
„אבא שלי. אתה מכיר אותו?“
יונתן לא ידע מה לענות. הוא נעץ מבט בתמונה, כאילו ראה רוח רפאים. הלב שלו דפק כל כך חזק, שהיא בטח שמעה את זה. לבסוף הוא הוציא מעצמו בקושי:
„אני חושב… אולי. אפשר…“
הוא רק הנהן, הסתובב ועזב את הבית לנצח, עם הידיעה שיש עבר שעדיף להשאיר בשקט.
