— אורית, תעשי קפה חזק יותר, בסדר? שיעיר אותי ממש.
קולו של איתי ביתן, קצת צרוד משנה, נשמע מחדר השינה והתפשט במטבח הקטן כמו דבש חם ועוטף. אורית ביתן חייכה. השבוע הראשון לחיים המשותפים אחרי החתונה היה כמו פרסומת מושלמת: התעוררויות עצלות, ארוחות בוקר איטיות, נשיקות קלות ליד הדלת כשהוא יצא לעבודה. היא שמה בקנקן שתי כפיות נוספות של קפה שחור וטחון, יותר מרגיל. הכל בשבילו. כל העולם הזה, שהריח קפה טרי ובושם שלה, עכשיו היה שלהם. כף היד שלה גלשה על משטח העבודה החדש והחלק, ומבפנים הכול רטט מאושר שקט, כמעט ילדותי. היא כבר תכננה את השבת שלהם: עד הצהריים להישאר חפויים במיטה עם לפטופ וסדרה מטופשת, אחר כך להכין משהו מורכב וטעים, ובערב לפתוח בקבוק יין שקיבלו במתנה לחתונה. פשוט להיות לבד. לספוג אחד את השני.
איתי יצא למטבח, כבר לבוש בג׳ינס ובחולצת טי. הוא חיבק אותה מאחור, קבר את האף בשיער. ריח של ג׳ל רחצה וביטחון עלה ממנו.
— תתארגני, — אמר, ונישק אותה קלות על הרקה. — נוסעים לאמא, צריך לעזור לה להזיז רהיטים. היא התחילה סידור מחדש, לא תסתדר לבד.
המילים נפלו לתוך אידיליית הבוקר כמו אבנים אל תוך מים שקטים, והותירו מעגלי תמיהה. אורית הסתובבה לאט בתוך החיבוק שלו. היא הביטה בפניו — אותו פרצוף מוכר, אהוב, עם שומה קטנה ליד זווית השפתיים. אבל משהו בטון שלו, איזו נחרצות של דבר מובן מאליו, גרם לה להתכווץ.
— איתי, לא היום, כן? — היא ניסתה שזה יישמע רך, לא כסירוב, אלא כהצעה. — אני כל כך עייפה מהשבוע הזה, חשבתי שנישאר בבית וננוח. אולי מחר או בשבת הבאה?
הוא קפא. ידיו, שנחו על מותניה, לא התרווחו, אבל החום שלהן נעלם. הן הפכו פשוט לכבדות, מעכבות. החיוך נמחק מפניו כל כך מהר, כאילו מחקו אותו במחק. במקומו לא הופיע דבר — לא רוגז, לא טינה. פשוט ריקנות. הוא הביט בה, ואורית ראתה בפעם הראשונה את המבט הזה. החתן הנחמד, המבין, שתמיד היה מוכן לפשרה, שנהג לקחת אותה לקולנוע ולתת פרחים במשך כל השנה האחרונה — נעלם. במקומו עמד אדם זר לחלוטין, עם עיניים קרות וחסרות צבע.
הוא נסוג לאט, בחן טורפני, עשה צעד אחורה כאילו בוחן אותה מזווית חדשה. ואז צעד אליה, עד שהיה צמוד. ידו נזרקה, והאצבעות שרק לפני רגע ליטפו בעדינות את שערה, אחזו בסנטרה. הן נסגרו לא חזק, אבל בשליטה, בהשפלה, ומאלצות אותה להרים את הראש ולהביט ישר בפניו.
— מה אמרת?
הוא לא צרח. הוא שרק. הצליל עלה מאיזשהו מקום עמוק בחזהו, נמוך ורועד, כמו נהמה של חיה שהעירו אותה פתאום. אורית שתקה, משותקת לא כל כך מהאחיזה אלא מהשינוי המפלצתי והפתאומי. היא ראתה איך באישונים הקפואים שלו משתקפים פניה המפוחדים. ואז, מבלי למצמץ, בהביטו ישר לתוך עיניה, הוא אמר את המילים שחילקו את חייה ללפני ואחרי.
— אני אומרת שאני עייפה ורוצה לנוח איתך, שנינו לבד. והרהיטים של אמא שלך… נו… הם יכולים לחכות, בכנות, לא יקרה להם כלום. אני לא רוצה לנסוע לשום מקום היום, ולא לעשות כלום לא בשביל אמא שלך ולא בשביל אף אחד אחר.
— את תנשקי לאמא שלי את הרגליים! הבנת?! היא עכשיו האדונית שלך, הגברת שלך, האלה האישית שלך! ואם תהיי עקשנית, אני אשלח אותך לגור בבית חולים!
הוא שחרר את הסנטר באותה חדות שאחז. על העור נשארו כתמים אדומים מאצבעותיו. ועל פניו פרח גיחוך זדוני ומנצח. הוא ראה את ההלם שלה, את פניה המאובנים, וזה נתן לו הנאה גלויה. הוא ניצח. הוא קבע את החוקים. ואורית עמדה באמצע המטבח החדש שלה, שדלף ריח קפה, והבינה בבהירות מוחלטת ומחרישת אזניים שחיי המשפחה המאושרים שלה בדיוק נגמרו, עוד לפני שהספיקו להתחיל.
השתיקה שאחרי דבריו לא הייתה ריקה. היא הייתה דחוסה, כבדה, כמו ואקום שמצץ מהמטבח לא רק את הקול, אלא גם את האוויר. אורית הביטה בו, בגיחוך הרשע והמנצח הזה, והרגישה איך משהו בתוכה נקרע וצונח בשאון אל תהום. זה לא היה פחד. הפחד היה קודם, ברגע שבו אצבעותיו נסגרו על סנטרה. עכשיו היה דבר אחר: הבנה קרה, צלולה, כמעט מתמטית. המשחק שהיא שיחקה, מתוך אמונה תמימה שהיא יודעת את הכללים, נגמר. התחיל משחק חדש, והוא זה שיקבע את החוקים.
היא לקחה נשימה קטנה, כמעט לא מורגשת. נדמה היה שקרח זרם בעורקיה במקום דם. היא השפילה עיניים והביטה בקנקן הקפה שהתקרר, זה שהיה אמור לשמש בוקר משפחתי מאושר. אחר כך לקחה אותו, ניגשה לכיור, ובתנועה מדויקת ומדודה שפכה את הנוזל הכהה והריחני לביוב. לא נשפכה טיפה אחת.
— טוב, — אמרה. קולה היה שטוח, בלי שום תו רועד. רק קול שקובע עובדה. — אני מתארגנת עכשיו.
איתי, שציפה לבכי, צעקות, תחנונים, כל מה שיאשר את ניצחונו המוחלט והבלתי מעורער, נותר המום. הכניעה השקטה והעניינית הזאת הוציאה את הקרקע מתחת לרגליו. הגיחוך המנצח שלו החל להיראות לא בטוח, אפילו קצת טיפש, מול קור הרוח הקפוא שלה. הוא התבונן בשקט כשהיא הסתובבה ויצאה מהמטבח. בלי מהומה, בלי כעס, בלי עלבון. היא נעה כמו מנגנון שקיבל תוכנית חדשה ומבצע אותה בדיוק מושלם.
בחדר השינה היא פתחה את הארון. ידה דילגה בלי היסוס על הקפוצ׳ון האהוב והנעים, ונשלחה אל החולצה הכחולה-כהה המכופתרת ואל המכנסיים הקלאסיים. אלה לא היו בגדים עבור סידור רהיטים. אלה היו מדים. שריון. היא התלבשה מהר, בלי תנועה מיותרת אחת, וההשתקפות בראי הייתה השתקפות של אישה זרה, מרוכזת ומסוכנת מאוד. כשסרקה את שערה, עיניה נתפסו בתמונת החתונה שעל השידה. שני פנים מאושרים, מחייכים. היא הביטה בהם שנייה, שתיים, ואז פשוט הפנתה את ראשה. זה היה צילום מחיים אחרים, מעולם אחר. לא היה לו עוד שום קשר אליה.
כשחזרה למסדרון, כבר נעולה, עם תיק על הכתף, איתי עדיין עמד שם, נשען על משקוף הדלת. הוא ניסה להחזיר לעצמו הבעה סמכותית, אבל בעיניו ניכרה מבוכה.
— מוכנה כל כך מהר? — שאל, מנסה לגרום לזה להישמע כמו לעג.
— כן. אנחנו נוסעים?
תשובתה הייתה ניטרלית כמו הודעה של מענה קולי. היא שללה ממנו את הרגשות שהוא יכול היה לטפיל עליהם. שללה ממנו את האפשרות ליהנות מההשפלה שלה. כל הדרך לבית של אמו עברה בשתיקה הזאת, סמיכה ודביקה. זו לא הייתה הדממה הנעימה, שמילים מיותרות בה. זו הייתה מלחמה. שקטה, ולכן אכזרית עוד יותר. איתי אחז בהגה בחוזקה, ופרקי אצבעותיו הלבינו. הוא פתח את הפה כמה פעמים כדי לומר משהו, לזרוק עוד עלבון, אבל כשהביט בפרופיל האטום שלה, לא העז. היא לא הביטה מהחלון על הבניינים שחלפו. היא הביטה ישר לפנים. אבל המוח שלה עבד במהירות מטורפת. היא לא קוננה על העולם שהתמוטט. היא חקרה את האויב. היא נזכרה בכל מילה שלו, בכל מחווה, בכל אינטונציה. היא ניתחה, סידרה, בנתה שרשראות של היגיון. איתי האוהב היה אשליה. האמיתי היה זה — מניפולטור קר ואכזר. וכדי לשרוד לצדו, היא הייתה צריכה להבין איך הוא בנוי. היא כבר לא הייתה אשתו. היא הפכה לאנטומולוגית, שבקור סקרן מנתחת חרק מגעיל אבל מרתק.
כשהמכונית עצרה ליד בניין המגורים האפור והמוכר, היא נשפה החוצה כמעט בלי קול. השלב הראשון עבר. היא החזיקה מעמד. עכשיו חיכה לה המאורה של מי שנצטוותה להעריץ כאלה. ואורית ידעה: המבחן רק מתחיל.
את הדלת פתחה נורית ביתן. אישה נמוכה וחטובה, עם תסרוקת מסודרת למהדרין, נוקשה מתרסיס, ושפתון בהיר מדי לגילה. הדירה שמאחוריה הריחה לא נעימות, אלא סטריליות: תערובת חריפה של חומר הברקה לרהיטים, מטהר אוויר בריח ״אוויר הרים״, ומשהו רפואי חמקמק, כמו קמפור. זו לא הייתה דירה, אלא מוזיאון, שבו כל מוצג — מפסלון החרסינה של רועת הצאן על השידה ועד לערימת המגזינים המסודרת בדיוק על השולחן הקטן — ידע את מקומו.
— אורית, אור שלי! כבר חיכיתי לכם! — קולה היה מתוק כמו אפרסק בשל מדי, אבל העיניים הקטנות והקשובות לא חייכו. הן סרקו, העריכו, שקללו. היא משכה את אורית אליה לנשיקה על הלחי, ואורית הרגישה את הצווארון הנוקשה והמגוהץ של חולצת חמותה מגרד על עורה.
איתי נכנס פנימה כמו בעל הבית, וזרק את הג׳קט על הפוף. כל הכעס שלו מהבוקר נמחק, והוחלף במסכה של בן מנומס. הוא היה בטריטוריה שלו, תחת חסותה של ״האלה״ שלו.
— אמא, נו, מה, איפה שדה הקרב? תראי מה צריך להזיז.
הסידור מחדש היה פארסה. לא היה מדובר בפינוי מקום או בהפיכת החדר לנוח יותר. היה מדובר בהפגנת כוח. האובייקט הראשון היה ארון עץ כבד, עם לכה, עמוס בכלי קריסטל שנדמה שמעולם לא הוציאו אותם מהמדפים.
— הנה, ילדים, אני רוצה אותו כאן, לקיר הזה, — נורית הצביעה על הקצה השני של החדר. — איתי׳לה, אתה מצד אחד, ואורית תעזור מהצד השני. היא ילדה חזקה אצלנו, היא תסתדר.
זו לא הייתה בקשה. זה היה פקודה עטופה בנימוס מתוק. אורית ניגשה בשקט אל הארון. המשטח הכהה והמבריק שלו שיקף את פניה כמו מראה עקומה. היא תפסה את הקצה המגולף. איתי עמד מולה, והיא הרגישה עליה את מבטו הכבד והבוחן. הוא חיכה. חיכה שתגיד שזה כבד מדי, שהיא תתחיל להתנגד. אבל היא שתקה.
הם הזיזו את הארון המפלצתי ממקומו. נשמעה חריקת רגליים על הפרקט. אורית מתחה את כל השרירים, ואצבעותיה ננעצו בעץ. היא הזיזה אותו בלי להוציא הגה, נשימתה שקטה ופניה רגועים לחלוטין. הם גררו אותו לאט לאורך כל החדר.
— עצרו! — פקדה נורית כשהארון היה במרחק סנטימטר מהקיר. היא פזלה, הטתה את הראש הצידה, כמו ציירת שבוחנת משיחת מכחול. — לא… אתם יודעים, משהו לא עובד. זה לא נראה. תחזירו אותו. רק עשרה סנטימטרים שמאלה מהמקום שבו עמד קודם.
איתי השמיע קול דומה לצחקוק. הוא הביט באורית במבט מנצח. הנה זה. עבודה חסרת טעם ומשפילה. אבל פניה של אורית לא השתנו. היא רק הנהנה ושבה לאחוז בעץ הקר והלכה. הם גררו את הארון חזרה. אחר כך, בפקודה, הזיזו אותו שוב. ושוב. נורית נהנתה מהתהליך. היא הייתה הבמאית של תיאטרון האבסורד הקטן הזה, והתפקיד הראשי — תפקיד המבצעת הצייתנית — הוקצה לאורית.
— אורית, מותק, נגבי את האבק פה, מתחת לרגליים, — אמרה כשהארון נעצר בפעם הרביעית באמצע החדר. — אני בינתיים מדליקה קומקום.
זה היה המערכה הבאה. ההשפלה. אורית הביטה בה, אחר כך באיתי. הוא עמד נשען על הקיר, שלוב ידיים, וצפה. בעיניו שטף עונג טהור ולא מעורער. אורית ניגשה בשקט לנורית, לקחה מידיה את הסמרטוט הרטוב, וירדה על ברכיה אל הפרקט הישן והחורק. היא לא הרגישה לא כאב בברכיים ולא השפלה. היא הרגישה איך הפלדה מתקשה בתוכה. בשיטתיות, סנטימטר אחר סנטימטר, היא ניגבה את הרצפה במקום שבו עמד הארון, עם שני זוגות עיניים עליה. הם חיכו שהיא תישבר. שהדמעות של העלבון יתפרצו. אבל דמעות לא היו.
היא סיימה, קמה, והחזירה את הסמרטוט למטבח. כשחזרה, נורית הביטה בה בלי צל של חיוך. במבטה היה זדון קר ובלתי מוסווה. היא לא קיבלה את מה שרצתה. ההצגה נכשלה. השחקנית לא הפיקה את הרגשות הצפויים.
— תקשיבי לי, ילדה, — קולה של החמות איבד כל מתיקות, ונעשה קשה, חורק כמו צירים שלא סוככו. — הנה שתי רצועות הפרקט. את רואה? הן קצת בולטות. זה מפריע לי. תמצאי פטיש ותכניסי אותן למקום. עכשיו.
המשפט הזה, שנזרק בבוז קר, היה החלק החסר האחרון. עכשיו התמונה הייתה מלאה. לא סתם סידור מחדש, לא סתם ניקיון. זה היה טקס חניכה לעבדות. אורית הרימה עיניים. במבטה של נורית לא נותרו לא מתיקות ולא זדון. נותר רק ביטחון ריק וקר בכוחה שלה. היא הביטה באורית כמו שמביטים בחפץ, בחפץ דומם שתפקידו למלא את ייעודו.
אורית הנהנה. הנהנה קצר אחד, כמעט לא מורגש.
— איפה הוא? — קולה נשמע שטוח ונטול צבע.
— במחסן, באגזוז הכלים, — זרק איתי, בלי לזוז מהקיר. הוא כבר צפה את המחזה: אשתו הצעירה והיפה על ברכיה, פטיש בידה, תוקעת רצועות פרקט בדירה של אמו. זו הייתה נקודת הסיום המושלמת ליום הזה. האישור הסופי לסמכותו.
אורית הסתובבה והלכה למסדרון. המחסן היה זעיר, מלא בחפצים ישנים שנדף מהם ריח של נפטלין ואבק. היא מצאה בקלות ארגז מתכת אדום. פתחה אותו. הכלים היו בערבוביה: צבת חלודה, מברגים עם ידיות פלסטיק סדוקות, גלילים של סרט בידוד. ופטיש. ישן, עם ראש ברזל כבד וידית עץ שהתחככה בידיים במשך שנים. היא לקחה אותו. הוא היה כבד, אמיתי, ומשקלו נח בכף ידה בנועם. היא סחטה את הידית, חשה כל שריטה וכל שקע בעץ. זו הייתה הרגשה של משהו אמיתי בעולם של שקר דביק ואכזריות מוסווית.
היא חזרה לחדר. איתי חייך חיוך מרוצה כשראה אותה עם הפטיש. נורית עמדה בתנוחת שופטת, שלובה ידיים. הם חיכו שהיא תרד על ברכיה. אורית עשתה כמה צעדים קדימה, ועקבות נעליה נקשו בבהירות על הפרקט. היא עצרה באמצע החדר והביטה בשני הלוחות שבלטו. אחר כך, לאט, לאט מאוד, הרימה את ראשה.
מבטה חלף על פני איתי, על פני אמו, ונעצר בקיר שמולו. על קודש הקודשים. על המזבח של הבית הזה. שם, מתחת לזכוכית, בשורות ישרות ומסודרות, נתלו שרידיה של נורית. חייה, גאוותה, מהות האלוהות שלה. תעודת הוקרה מיובל של מפעל, תעודת סיום של קורס מקצועי עם הטבעה מוזהבת, אות ״יקירת העיר״, וכמה תצלומים דהויים, שבהם היא, צעירה ורצינית, לוחצת יד לאחראי מקומי. הכול היה ממוסגר במסגרות כהות זהות, והרכיב קומפוזיציה שאיתי הביט בה ביראת קודש עוד בילדותו. זה היה קיר הקודש של אמו.
— מה את עושה? — קולו של איתי כבר לא נשמע בטוח כל כך. הוא ראה לאן היא מסתכלת.
אורית לא ענתה. היא עשתה עוד שלושה צעדים, והגיעה אל הקיר. היא ניגשה עד לאנדרטת ההבל הזאת. ואז, עם אותו הבעה רגועה ומרוחקת, היא הרימה את הפטיש. לא הייתה זו תנועה חדה וכועסת. הייתה זו תנועה חלקה, מדויקת, כמעט אלגנטית.
והיא היכתה.
הראשונה שהתנפצה הייתה תעודת הסיום. קול הזכוכית שנשברה היה רועם באווירה המתוחה. אבל היא לא עצרה. המכה השנייה פגעה בתעודת ההוקרה. מסגרת העץ נסדקה, והזכוכית התפזרה על הרצפה ברסיסים קטנים ומנצנצים. מכה שלישית. רביעית. היא לא ריסקה כל דבר באקראי. היא פעלה בשיטתיות, כמו מנתחת. מכה אחר מכה היא מחקה כל מוצג, כל סמל לגדולתה של נורית. היא לא שברה רק זכוכית ועץ. היא שברה מיתוס. היא חיללה את הקודש שלהם לנגד עיניהם.
— תפסיקי! — צרמה נורית, ופניה התעוותו מאימה ומאי-אמון.
איתי זינק לעבר אורית, אבל קפא באמצע הדרך, כאילו חשמל זעזע אותו. הוא הביט ברסיסים, בקרטון הקרוע, בתצלומים המושחתים. הוא ראה איך העולם שלו, מערכת הצירים שבה אמא היא אלה, קורס תחת מכות הפטיש בידי אשתו. הוא היה משותק מהחילול שהתרחש.
כשהמסגרת האחרונה נופצה, אורית הורידה את היד. היא הביטה במעשה ידיה — בערמת האשפה הדלה ליד הקיר. אחר כך פתחה את אצבעותיה, והפטיש הכבד נפל על הפרקט בחבטה עמומה. היא הסתובבה.
הם עמדו והביטו בה. בפניהם לא היה כעס. היה משהו גרוע יותר. אי-הבנה מוחלטת, טוטאלית, משתקת. כאילו לא עמד מולם אדם, אלא כוח טבעי לא ידוע, שהרגע מחק את העיר שלהם מעל פני האדמה. אורית הביטה ישר בעיניו של איתי, ואז העבירה את מבטה אל אמו. משימתה הושלמה. היא לא סירבה רק לנשק את הרגליים. היא ניפצה בפטיש את הכן עצמו, שעליו ניצבה ״האלה״ שלהם.
