לפני שנים, במושב, נמצא אליהו מזרחי בבוקר, ורעם, כלבו, יילל מאז כבר ערב קודם. נוגה אלון שמעה את היללה מבעד לשתי גדרות, אבל לא יצאה. רעם יילל לעתים קרובות, ומזמן הפסיקה לקום בגלל זה. היללה הייתה נמוכה, נגררת, בלי הפסקות, עד שבחצות כבר נעשתה חלק מהלילה, כמו רוח או כמו קול מים בצנרת.
השוטר הגיע בצהריים, אטם את הבית ונסע. מילא טפסים על מכסה המנוע, עישן והביט בכלב, אבל לא ניגש אליו. אמר לנוגה מבעד לגדר שהגופה נלקחה למכון לרפואה משפטית, וצריך לחפש קרובי משפחה. אחר כך טרק את דלת הרכב ונסע לאורך השביל, והשאיר בבוץ שני חריצים עמוקים של גלגלים. ורעם נשאר. ישב על השרשרת, לוע מופנה לשמים, והצליל יצא ממנו אחיד, נמוך, כמו מצינור ששכחו לסגור. לא נביחה, לא יבבה. יללה. כזו שמעיקה על משהו מתחת לצלעות כשמקשיבים לה הרבה זמן.
נוגה עמדה ליד השער שלה והביטה אל חצרו של אליהו שמעבר לכביש. הבוץ אחרי גשם הלילה ברח בחריצים, ומהאדמה עלה ריח כבד ולח, כמו מערוגה טרייה.
הגדר נטתה, שלושה לוחות שכבו בסרפדים, אבל השער נסגר בחוט ברזל, והחוט היה מלופף יפה, ארבעה סיבובים. הזקן לא תקן את הגדר, אבל כל ערב נעל את השער. נוגה ידעה את זה, כי מחלון המטבח ראתה אותו יוצא בין הערביים ומסובב את החוט באצבעות יבשות. היא חצתה את הכביש, פרמה את החוט ונכנסה לחצר. נדף ריח של אדמה רטובה, של כלב, ושל משהו חמוץ – מים עומדים בחבית ליד המחסן.
רעם הפסיק ליילל והפנה את הראש. אדמוני, עם אוכף שחור לאורך השדרה, גדול, כמו רועה גרמני שמישהו עירב בו דם של כלב רחוב. הלוע שלו היה אפור, והעיניים צהובות ועכורות, כמו אצל כלבים זקנים שראו יותר ממה שהיה צריך.
השרשרת נמתחה מהעמוד אל הקולר. עבה, עם חוליות גדולות, חמישה מטר. נוגה הכירה את השרשרת הזאת שבע שנים. כל קיץ ראתה מהחלון את רעם הולך בקשת, חורט תלם באדמה.
התלם הלך והעמיק עד שקרסול שקע בו, ומי גשם עמדו בתוכו. בחורף התכסתה השרשרת בכפור, והחוליות נקישו זו בזו ברוח. אבל עכשיו נוגה שמה לב למה שלא ראתה מעולם: בצד אחד, במקום שבו השרשרת נמתחה הכי חזק, החוליות נשחקו עד ברק. מתכת מלוטשת כמו ידית של דלת שנוגעים בה כל יום. הכלב משך תמיד לאותו כיוון. לא זינק, לא רץ במעגלים. לאותו כיוון.
ליד העמוד עמדה קערה. אלומיניום, מכה, עם שאריות דייסה. הדייסה התייבשה, גרגירי האורז נדבקו לדפנות, ועל פני השטח נקרשה שכבת שומן. לידה קערה שנייה עם מים, ובתוכה עלה צף.
אליהו האכיל את הכלב בבוקר שבו מת. או בערב שלפני. נוגה הביטה בקערה והחליקה את המטפחת על ראשה, כי הידיים נשלחו מעצמן אל משהו מוכר. שבע שנים היא אמרה לשכנים שהזקן מענה את הכלב. אמרה למעיין במכולת, אמרה לורד הדוורית, אמרה לבתה בטלפון. שרשרת, מלונה, דייסה, ואף טיול אחד. יצור חי קשור לעמוד. ובכל פעם שאמרה את זה, היא הרגישה שהיא צודקת – אותה צדקות שמחממת יותר מתנור ולא צריכה הוכחות. הרי האמת ברורה: כלב על שרשרת, הבעלים שותק, אז הוא אשם.
ורד הדוורית הגיעה אחרי שעה, הביאה לחם וחלב, כי הייתה רגילה להביא לאליהו ועכשיו לא ידעה למי לתת. סיפרה שראתה אותו ביום חמישי, הוא משך את הקצבה וקנה שני קילו אורז. לעצמו ולכלב. נוגה שאלה אם לאליהו יש קרובים.
ורד חשבה, לחצה את התיק אל הצד, ונזכרה בבת, שירה. גרה בקדמה, מעבר לכביש 6, שתים־עשרה קילומטר. מזמן לא נסעה לכאן. ורד הוסיפה בשקט: “הבת הציעה לקחת את הכלב. אבל הזקן סירב. בסניף הדואר יש לי את מספר הטלפון שלה כתוב איפשהו.”
נוגה שתקה. חשבה: קמצן. אפילו את הכלב לא הסכים למסור, כשהוא עצמו כבר לא מתמודד. אחר כך ניגשה לעמוד.
הקרבין על הקולר החליד, והאצבעות החליקו על מתכת רטובה. נוגה שפשפה, סובבה, לחצה עם האגודל על התפס. חלודה נכנסה מתחת לציפורניים, וכפות הידיים הריחו ברזל, מר וקר. רעם עמד בשקט. לא יילל, לא זז. רק חיכה, כאילו ידע שזה הרגע, וכאילו סבל את כל שבע השנים בשביל נקישה אחת.
הקרבין נכנע. הקולר גלש מהצוואר, ומתחתיו נגלתה רצועת פרווה דהויה, בהירה, כמעט לבנה, כמו סימן של טבעת נישואין. הכלב ניער את כל גופו, מהלוע עד הזנב. אחר כך הביט בנוגה. עמד שנייה. וזינק.
לא אליה, לא אל הקערה, לא אל הבית. אל הגדר. חמק בין הלוחות, קפץ אל הכביש ורץ. נוגה ראתה את הגב האדמוני מהבהב מאחורי שיחי הצבר ונעלם.
היא הלכה לסניף הדואר, לורד, כי היה צריך ליצור קשר עם הבת של אליהו.
ורעם, בינתיים, כבר חצה את כביש 6. במקום שבו הכביש עושה עיקול והמכוניות מאטות לפני גשר על תעלת ניקוז, הוא חיכה לפער וחצה. פנה לדרך העפר לקדמה.
קדמה התחילה בשלושה עצי אקליפטוס ובתחנת אוטובוס בלי סככה. רעם פנה לרחוב השני, רץ ליד מגדל המים, ליד החצר עם הדליות, ועצר ליד בית עם גג רעפים ירוק.
המרפסת הייתה נמוכה, שתי מדרגות, והקרשים השחירו מהלחות. הדלת הייתה מרופדת בד, ובפינה הריפוד התקלף ותלוי כמשולש. רעם התיישב ליד הדלת וייבב. הזנב היכה במדרגה, והקול הזה היה הצליל השמח היחיד בכל היום.
הדלת נפתחה. על הסף עמדה אישה רזה, שיער כהה אסוף בקשר, קמח על הידיים. מהבית נדף ריח של מאפה וניל, ריח חם שיצא אל המרפסת והתערבב בריח האדמה הרטובה.
האישה הביטה בכלב. אחר כך כרעה, לקחה את הלוע שלו בכפות ידיה, והקמח מהאצבעות נשאר על הפרווה האדמונית בכתמים לבנים. רעם תחב את האף אל שורש כף ידה ועצם את העיניים.
נוגה התקשרה בדיוק באותו רגע. מסרה שאליהו מת, שהכלב ניתק מהשרשרת וברח.
“הוא אצלי. קוראים לי שירה.”
נוגה רק אחזה את נשימתה. שתים־עשרה קילומטר על כביש 6.
ושירה סיפרה.
רעם היה גור כשהיא עוד גרה עם אביה. הביאה אותו מהמושב, בן חודש, אדמוני, עם אוזן אחת זקופה. גידלה אותו, האכילה אותו בפיפטה, ישנה איתו על הרצפה בשבוע הראשון, כי הוא יילל ולא יכול היה להירדם לבד. אחר כך שירה התחתנה ועברה לקדמה. רעם נשאר עם אביה.
הכלב רץ אליה. חצה שדה, חצה כביש, שתים־עשרה קילומטר בכל כיוון. הגיע בערב, נשכב ליד המרפסת וחיכה. שירה האכילה, ליטפה, השאירה אותו ללילה. בבוקר רעם רץ חזרה. עוד שתים־עשרה קילומטר.
בפעם הראשונה דרסו אותו אחרי חצי שנה. מראה של רכב פגעה בו וגררה אותו על החצץ. אליהו מצא אותו בשול הדרך ונשא אותו הביתה בזרועות, ארבעה קילומטר. שירה הגיעה בטרמפ, וביחד לקחו את הכלב לווטרינר באזור. הצלקת נשארה בצד שמאל, ארוכה, מהצלעות ועד הרגל.
רעם החלים, וכעבור חודש ברח שוב. דרסו אותו פעם שנייה. אותו קטע, אותו עיקול. שבר בעצם האגן, שלושה חודשים בלי תנועה. אליהו החליף את המצעים פעמיים ביום והוציא את הכלב לחצר בזרועות, כדי שיראה שמיים.
אחרי הפעם ההיא קנה אליהו שרשרת. שירה ביקשה שייתן לה את הכלב. אליהו סירב. אמר דבר אחד: “הוא יחזור. הוא תמיד חוזר. ובפעם השלישית הוא לא ישרוד את הכביש.”
שירה התווכחה, לא באה חצי שנה. אחר כך התחילה לנסוע אליו, אבל פחות. אחר כך הפסיקה.
שבע שנים ישב רעם על שרשרת. אליהו בישל לו דייסה בבוקר ובערב. אורז, לפעמים דוחן, עם שאריות בשר שלקח ממעיין במכולת בחצי מחיר. בדק את הקולר, משח את הקרבין כדי שלא יחליד. ישב לידו על בול עץ ושתק. רעם הניח את הראש על ברך שלו, והם ישבו כך עד שהחשיך – שני זקנים, אחד על בול עץ ואחד על שרשרת. נוגה ראתה את זה מחלון המטבח כל ערב.
רעם נשאר אצל שירה. הוא היה שם, במקום שאליו הלך כבר שבע שנים.
נוגה הציצה שוב לחצרו של אליהו ועצרה ליד העמוד. השרשרת שכבה בבוץ, כרוכה כטבעת. נוגה הרימה אותה. החוליות היו כבדות וקרות, וצד אחד ברח, מלוטש עד חלקות.
היא תלתה את השרשרת על מסמר שננעץ בעמוד. סובבה את החוט על השער ארבעה סיבובים, כמו שעשה אליהו. עמדה שנייה, הביטה בחצר הריקה, בתלם באדמה שנחרץ בקשת, בבול העץ ליד העמוד. אחר כך חצתה את הכביש לחצר שלה וסגרה מאחוריה את הדלת.
את הקערה היא שטפה והניחה על המרפסת שלה. ליתר ביטחון. אם רעם יחזור.
