את שלמה אדרי מוצאים בבוקר, והכלב מיילל מאתמול בערב. רינה ביטון שומעת את היללה דרך שתי גדרות, אבל לא יוצאת, כי רעם מיילל הרבה, והיא כבר מזמן הפסיקה לקום בגלל זה. היללה נמוכה, מתמשכת, בלי הפסקה, ועד חצות היא הופכת לחלק מהלילה, כמו רוח או כמו רעש המים בצינורות.
השוטר המקומי מגיע בצהריים, אוטם את הבית ונוסע. הוא כותב דו”ח על מכסה המנוע, מעשן ומביט בכלב, אבל לא ניגש אליו. הוא אומר לרינה מעבר לגדר שהגופה נלקחה למחוז וצריך למצוא קרובי משפחה. אחר כך הוא טורק את הדלת ונוסע בשביל, משאיר בבוץ שני חריצים עמוקים של גלגלים. והכלב נשאר. הוא יושב קשור בשרשרת, מרים את החוטם לשמיים, והקול יוצא ממנו אחיד ונמוך, כמו מצינור ששכחו לסגור. לא נביחה ולא יבבה. יללה. כזו שגורמת למשהו מתחת לצלעות לכאוב, אם מקשיבים הרבה זמן.
רינה עומדת ליד השער שלה ומביטה מעבר לכביש אל החצר של שלמה. הבוץ מנצנץ בחריצים אחרי גשם הלילה, ומן האדמה עולה ריח כבד ולח, כמו מערוגה טרייה.
הגדר נטויה, שלושה קרשים מונחים בסרפדים, אבל השער סגור בתיל, והתיל מסולסל בקפידה, ארבעה סיבובים. הזקן לא מתקן את הגדר, אבל נועל את השער כל ערב. רינה יודעת את זה, כי היא רואה מחלון המטבח איך הוא יוצא בדמדומים ומסובב את התיל באצבעות יבשות. היא חוצה את הכביש, פותחת את התיל ונכנסת לחצר. יש ריח של אדמה רטובה, של כלב, ושל משהו חמוץ — מים עומדים בחבית ליד המחסן.
רעם מפסיק ליילל ומסובב את הראש. אדמוני, עם אוכף שחור לאורך השדרה, גדול, דומה לרועה גרמני שמישהו עירב בו דם של כלב חצר. על הלוע יש שיבה, והעיניים צהובות ומעומעמות, כמו אצל כלבים זקנים שראו יותר ממה שצריך.
השרשרת נמתחת מהעמוד אל הקולר. עבה, עם חוליות גדולות, באורך חמישה מטרים. רינה מכירה את השרשרת הזאת כבר שבע שנים. בכל קיץ היא רואה מהחלון איך רעם הולך בקשת, חורץ תלם באדמה. התלם נעשה עמוק עם השנים, עד הקרסול, ומי גשמים עומדים בו. בחורף השרשרת מתכסה בכפור, והחוליות מקישות זו בזו ברוח. אבל עכשיו רינה שמה לב למה שלא ראתה קודם: בצד אחד, במקום שבו השרשרת מתוחה הכי חזק, החוליות שחוקות עד ברק. המתכת מלוטשת כמו ידית דלת שתופסים אותה כל יום. הכלב משך תמיד לאותו כיוון. הוא לא התרוצץ, לא הסתובב במעגלים. רק לכיוון אחד.
ליד העמוד עומדת קערה. אלומיניום, מכוסה שקעים, עם שאריות דייסה. הדייסה התייבשה. גרגירי כוסמת נדבקו לדפנות, ועל פני השטח קפא קרום שומן. לידה קערה שנייה עם מים, ובתוכה עלה צף.
שלמה האכיל את הכלב בבוקר של היום שבו מת. או בערב שלפניו. רינה מביטה בקערה ומהדקת את המטפחת על ראשה, כי הידיים נמשכות מעצמן למשהו מוכר. במשך שבע שנים היא אומרת לשכנים שהזקן מענה את הכלב. היא אומרת למירי פרץ מהמכולת, אומרת לטלי לוי הדוורית, אומרת לבת שלה בטלפון. שרשרת, מלונה, דייסה, ואף פעם לא טיול. יצור חי קשור לעמוד. ובכל פעם שהיא אומרת את זה, היא מרגישה שהיא בצד של האמת — אותה צדקות שמחממת יותר מתנור ולא דורשת הוכחות. הרי האמת ברורה: כלב על שרשרת, הבעלים שותק, אז הוא אשם.
טלי לוי הדוורית מגיעה כעבור שעה, מביאה לחם וחלב, כי היא רגילה להביא לשלמה ועכשיו לא יודעת למי לתת. היא מספרת שראתה אותו בשבת, הוא קיבל את הקצבה וקנה שני קילו כוסמת. לעצמו ולכלב. רינה שואלת אם לשלמה יש קרובים.
טלי חושבת, מצמידה את התיק לצד, ונזכרת בבת. יעל. גרה בכפר אורנים, מעבר לכביש המהיר, שנים עשר קילומטרים. מזמן לא באה. טלי מוסיפה בשקט: “הבת הציעה לקחת את הכלב. אבל הזקן סירב. בסניף הדואר שלי אפילו מספר הטלפון שלה רשום איפשהו.”
רינה שותקת. היא חושבת: קמצן, אפילו לא מסוגל לתת את הכלב, אם הוא לא מצליח לבד. אחר כך היא הולכת אל העמוד.
הקרבינר על הקולר החליד, והאצבעות מחליקות על המתכת הרטובה. רינה משפשפת אותו, מסובבת, לוחצת באגודל על התפס. החלודה נכנסת מתחת לציפורניים, וכפות הידיים מריחות ברזל, חמוץ וקר. רעם עומד בשקט. לא מיילל, לא מתעוות. הוא פשוט מחכה, כאילו יודע שזה עומד לקרות עכשיו, וסבל את כל שבע השנים האלה בשביל נקישה אחת.
הקרבינר נפתח. הקולר מחליק מהצוואר, ורינה רואה מתחתיו פס של פרווה דחוסה, בהירה, כמעט לבנה, כמו סימן של טבעת נישואין. הכלב מנער את כל גופו, מהלוע עד הזנב. אחר כך מביט ברינה. עומד שנייה. ופורץ בריצה.
לא אליה, לא אל הקערה, לא אל הבית. אל הגדר. הוא חומק בין הקרשים, מזנק לכביש ורץ. רינה רואה איך הגב האדמוני מבזיק מאחורי שיחי הסמבוק ונעלם.
היא הולכת לסניף הדואר לטלי, צריכה ליצור קשר עם הבת של שלמה.
בזמן הזה הכלב כבר חוצה את הכביש המהיר. במקום שבו הכביש עושה עיקול והמכוניות מאיטות לפני הגשר שמעל התעלה, הוא מחכה להפוגה, חוצה, ופונה לדרך העפר לכפר אורנים.
כפר אורנים מתחיל משלושה צפצפות ומתחנת אוטובוס בלי גג. רעם פונה לרחוב השני, רץ ליד ברז המים, ליד גינת פרחים עם דליות, ועוצר ליד בית עם גג ירוק.
המרפסת נמוכה, בשתי מדרגות, הקרשים התכהו מרטיבות. הדלת מרופדת בבד דמוי עור, ובפינה החיפוי השתחרר ותלוי כמשולש. רעם יושב ליד הדלת ומייבב.
הזנב דופק במדרגה, והדפיקות האלה הן הצליל השמח היחיד בכל היום.
הדלת נפתחת. על הסף עומדת אישה רזה, שערה הכהה אסוף בלחמנייה, על הידיים קמח. מהבית עולה ריח של מאפה וניל, ריח חם גולש אל המרפסת ומתערבב בריח האדמה הרטובה.
האישה מביטה בכלב. אחר כך מתכופפת, לוקחת את החוטם בכפות ידיה, והקמח מהאצבעות נשאר על הפרווה האדמונית בכתמים לבנים. רעם נועץ את החוטם בפרק כף ידה ועוצם עיניים.
רינה מתקשרת בדיוק ברגע הזה. היא מודיעה ששלמה מת. שהכלב השתחרר מהשרשרת וברח.
“הוא אצלי. קוראים לי יעל.”
רינה רק מתנשפת — שנים עשר קילומטרים בכביש המהיר!
ויעל מספרת.
רעם היה גור כשיעל עדיין גרה עם אביה. היא הביאה אותו מהיישוב, בן חודש, אדמוני, עם אוזן אחת זקופה. היא גידלה אותו, האכילה אותו בטפטפת, ישנה איתו על הרצפה בשבוע הראשון, כי הוא יילל ולא יכול היה להירדם לבד. אחר כך יעל התחתנה ועברה לכפר אורנים. רעם נשאר עם אביה.
הכלב רץ אליה. דרך השדה, מעבר לכביש המהיר, שנים עשר קילומטרים לכל כיוון. הוא הגיע בערב, נשכב ליד המרפסת וחיכה. יעל האכילה, ליטפה, השאירה אותו ללילה. בבוקר רעם רץ חזרה. שוב שנים עשר קילומטרים.
בפעם הראשונה דרסו אותו אחרי חצי שנה. פגע בו פגוש וגרר אותו על החצץ. שלמה מצא אותו בשוליים ונשא אותו הביתה על הידיים, ארבעה קילומטרים. יעל הגיעה בטרמפ, והם יחד לקחו את הכלב לווטרינר במחוז. נשארה צלקת בצד שמאל, ארוכה, מהצלעות ועד הרגל.
רעם החלים, וכעבור חודש ברח שוב. דרסו אותו בפעם השנייה. אותו קטע, אותו עיקול. סדק בעצם האגן, שלושה חודשים בלי תנועה. שלמה החליף את המצעים פעמיים ביום והוציא את הכלב לחצר על הידיים, כדי שיראה את השמיים.
אחרי הפעם ההיא שלמה קנה שרשרת. יעל ביקשה שייתן לה את הכלב. שלמה סירב. הוא אמר רק משפט אחד: “הוא יחזור. הוא תמיד חוזר. ואת הכביש המהיר הוא לא ישרוד בפעם השלישית.”
יעל התווכחה, לא באה חצי שנה. אחר כך התחילה לבוא, אבל פחות. ואז הפסיקה.
שבע שנים רעם ישב קשור בשרשרת.
שלמה בישל לו דייסה בוקר וערב. כוסמת, לפעמים דוחן, עם שאריות בשר שקנה ממירי במכולת בחצי מחיר. בדק את הקולר, משח את הקרבינר כדי שלא יחליד. ישב לידו על גזע עץ ושתק. רעם הניח את הראש על הברך שלו, והם ישבו כך עד שחשכה, שני זקנים, אחד על גזע עץ, אחד קשור בשרשרת. רינה רואה את זה מחלון המטבח כל ערב.
רעם נשאר אצל יעל. הוא היה שם, במקום שאליו הלך שבע שנים.
רינה מציצה שוב אל החצר של שלמה ועוצרת ליד העמוד. השרשרת מונחת בבוץ, מגולגלת כטבעת. רינה מרימה אותה. החוליות כבדות וקרות, וצד אחד בוהק, מלוטש עד חלקות.
היא תולה את השרשרת על מסמר שנעוץ בעמוד. מסובבת את התיל על השער ארבעה סיבובים, כמו שעשה שלמה. עומדת שנייה, מביטה בחצר הריקה, בתלם שנחרץ באדמה לאורך קשת, בגזע העץ ליד העמוד. אחר כך היא חוצה את הכביש לחצר שלה וסוגרת אחריה את הדלת.
את הקערה היא שוטפת ושמה במרפסת שלה. ליתר ביטחון. אם רעם יחזור.
