“זוכר,” – הנהן הבן. “הבאת לנו מיטת תינוק.”
“כן. מעץ, עם מעקות מגולפים…” – חנה נעצרה. “הגעתי בבוקר. חשבתי – אעשה הפתעה. היו לי מפתחות – מיה עצמה נתנה למקרה חירום.”
מיה נרעדה. כמעט בלתי מורגש, אבל חנה קלטה את התנועה.
“נכנסתי בשקט. היית במטבח. ודיברת בטלפון.”
“אמא,” – יאיר העביר רגל לרגל. “זה היה לפני עשרים שנה. איזו שיחה?”
“שיחה שלא יכולתי לשכוח אף יום אחד.”
חנה שלפה מכיסה דף מקופל – מצהיב, עם קצוות שחוקים.
“רשמתי. מילה במילה. כדי לא להשתגע. כדי להשתכנע שלא שמעתי לא נכון.”
מיה קמה בחדות.
“זה שטויות. אני לא מבינה על מה את מדברת.”
“את מבינה.” – חנה פרשה את הדף. “הוא לא חושד כלום. כן, אני בטוחה. יאיר חושב שזה הילד שלו. לא, לא נבדוק – למה להסתכן? המשפחה טובה, דירה מבטיחים מההורים שלו. ואת… את יודעת שאני אוהבת אותך. אבל ככה יהיה טוב לכולם.”
איש לא זז.
איתמר קפא באמצע החדר. יאיר החוויר. תמר לחצה את כף ידה לפיה.
“זו… איזו טעות,” – לחש יאיר. “אמא, אולי לא הבנת נכון…”
“עשרים שנה קיוויתי שלא הבנתי נכון!” – קולה של חנה נסדק. “עשרים שנה התבוננתי בתמונות שיאיר הביא, וחיפשתי בילד הזה ולו משהו ממך! מהמשפחה שלנו! ולא מצאתי, יאיר. לא מצאתי.”
מיה אחזה במשענת הכיסא.
“זה… אני יכולה להסביר…”
“את יכולה?” – חנה קמה, וברגע זה נראתה כאילו גבהה בראש. “לפני עשרים שנה החלטתי לשתוק! כי הבן שלי אהב אותך! כי הייתה לכם משפחה! כי לא רציתי להרוס את חייו! אבל לא יכולתי… לא יכולתי להעמיד פנים שהילד הזה הוא הנכד שלי.”
“רגע,” – איתמר נסוג צעד אחורה. “את רוצה לומר… שאני… אבא – הוא לא שלי?..”
יאיר הסתובב בחדות אל אשתו.
“מיה. תגידי שזה לא נכון.”
מיה שתקה. פניה הזדקנו בעשר דקות.
“תגידי לי שזה לא נכון!”
“אני…” – מיה שקעה חזרה לכיסא, כאילו נשאב ממנה האוויר. “זה היה לפני כל כך הרבה זמן…”
“לא!” – יאיר נסוג. “לא, לא, לא…”
תמר רצה אל אחיינה, חיבקה אותו בכתפיים. ברק עמד ליד הקיר, לא ידע איפה לשים את ידיו.
איתמר הביט באמו.
“מי?” – קולו נשמע עמום, זר. “מי אבי?”
“איתמר…”
“מי?”
מיה כיסתה את פניה בידיה.
“קראו לו אבי. יצאנו לפני אבא שלך… לפני יאיר. חשבתי שהכל נגמר, ואז… הוא חזר. לכמה שבועות. יאיר היה אז בנסיעת עסקים…”
יאיר התנתק מדודתו וצעד אל אשתו.
“עשרים שנה גידלת את ה… לא הילד שלי… עשרים שנה רימית אותי!”
“לא רציתי!” – מיה הרימה פניה רטובות מדמעות. “אהבתי אותך! אוהבת! בנינו חיים, הכל היה טוב…”
“טוב?” – יאיר צחק, והצחוק הזה היה נורא יותר מצעקה. “אמא שלי חיה עשרים שנה כמפלצת המשפחתית! איתמר גדל במחשבה שסבתא שלו שונאת אותו! ואת קוראת לזה ‘טוב’?!”
חנה התיישבה על הכיסא. ידיה עדיין רעדו, אבל בתוכה התפשטה הקלה מוזרה – כאילו הסירה אבן שנשאה על גבה כל השנים.
