“למה שתקת?” – איתמר פנה אליה. “למה לא אמרת מיד?”
“כי… בגלל שיאיר אהב אותה. כי כבר ציפיתם לילד,” – חנה מעדה בקולה. “רציתי להגן על הבן שלי. והגנתי – כמו שיכולתי. בשתיקה.”
“אבל יכולת לפחות לתקשר איתי כרגיל!” – בקולו של איתמר נשמעה טינה. “הייתי ילד! אני לא אשם ש…”
“לא אשם.” – חנה הנהנה. “אתה – לא אשם. אבל בכל פעם שהסתכלתי בתמונות שלך, ראיתי את השקר שלה. את הבגידה שלה. ולא יכולתי… פשוט לא יכולתי להביא את עצמי לבוא, לראות אותך במציאות.”
יאיר הסתובב מכולם, נשען בכפות ידיו על הקיר.
“עשרים שנה,” – אמר בשקט. “כל החיים שלי. כל מה שהאמנתי בו.”
“יאיר, תקשיב…” – מיה קמה, הושיטה אליו יד.
“אל תיגעי בי.” – הוא נסוג בחדות, כמעט הפיל את המנורה. “אני לא יודע מי את. עשרים שנה חייתי עם אדם זר.”
“אני אותה מיה! אותה אישה שמכינה לך ארוחות בוקר, שישבה איתך כשהיית חולה, ש…”
“ששיקרה לי כל יום.”
איתמר נשען על משקוף הדלת. פניו התאבנו.
“האבי הזה… הוא יודע עלי?”
מיה הנידה בראשה.
“הוא עזב. עוד לפני שנולדת. לגרמניה, נראה לי. לא דיברנו מאז.”
“כלומר, אני בשבילו – פשוט… כלום?”
“איתמר, אבא האמיתי שלך הוא יאיר!” – מיה צעדה אל בנה. “הוא גידל אותך, אהב אותך, לימד אותך לשחות ולרכוב על אופניים…”
“די.” – איתמר התרחק. “אני צריך… אני צריך לצאת.”
הוא לקח את המעיל מהמתלה ויצא, סוגר את הדלת בשקט.
תמר ניגשה לאחותה.
“חנה, את בטוחה שעשית נכון? כל כך הרבה שנים לשמור את זה בפנים, ואז פתאום ככה…”
“נמאס לי, תמר.” – חנה הרימה אליה עיניים עייפות. “שבעים שנה. כמה נשאר לי? חמש? עשר? אני לא רוצה ללכת עם השקר הזה. לא רוצה שאחרי שלא אהיה, הם ימשיכו לחשוב שהייתי אכזרית וחסרת לב.”
“אבל עכשיו…”
“עכשיו הם יודעים את האמת. ושיחליטו בעצמם איך לחיות איתה.”
יאיר הסתובב בחדות מהקיר.
“ואילו אמרת מיד? אז, לפני עשרים שנה?”
חנה שתקה זמן רב לפני שענתה.
“לא היית מאמין. היית מאוהב. היית מאושר. היית חושב שאני פשוט לא מקבלת את הבחירה שלך. שאני מנסה להרוס לך את המשפחה.”
“ומה השתנה עכשיו?”
“עכשיו…” – חנה הביטה בכלתה. “עכשיו היא לא יכולה להכחיש. כי היא יודעת שאני אומרת אמת.”
מיה ישבה מכווצת בכיסא. האיפור נמרח, שיערה פרוע.
“רציתי בטוב,” – לחשה. “רציתי שתהיה לאיתמר משפחה נורמלית. אבא…”
“ואת חשבת עלי?” – יאיר התקרב אליה. “על איך ארגיש כשאגלה שעשרים שנה מחיי היו שקר?”
“לא שקר! אהבתי אותך! ואני עדיין…”
“די!” – יאיר היכה באגרופו על השולחן. הכלים צלצלו. “די שתגידי לי שאת אוהבת. אהבה זה לא רמאות.”
דלת הדירה נטרקה – איתמר חזר. לחייו רטובות מגשם. או לא רק מגשם.
“התקשרתי ליעל,” – אמר בקול עמום. “סיפרתי לה.”
“למה?” – קפצה מיה. “למה ש…”
“כי היא החברה שלי. ויש לה זכות לדעת עם מי היא בונה חיים.” – איתמר עבר ליד אמו, מבלי להביט בה. “היא אמרה שזה לא משנה כלום. שהיא אוהבת אותי – את מי שאני. לא את מי שאני בן של לפי הניירות.”
