נכדה מלאו עשרים, וכל עשרים השנים האלה ידעה חנה: הוא לא הנכד שלה. לא הבן של בנה. ילד זר, שכלתה הציגה כשלו. בעוד שלושה ימים ימלאו לה שבעים – ולבסוף תאמר את זה בקול. כי היא לא מתכוונת לקחת את הסוד הזה איתה.
האורחים התחילו להגיע לקראת הצהריים. הראשונים הגיעו יאיר ומיה – הבן וכלתו. אחריהם – איתמר, אותו בחור בן עשרים, שבגללו חנה יזמה את השיחה הזאת.
לפני שבוע היא התקשרה ליאיר: “לפני יום ההולדת אני רוצה לדבר. עם כולם. תביא את אשתך ואת איתמר.” הבן הופתע – בעשרים שנה אמא מעולם לא ביקשה דבר כזה. אבל לא התווכח.
לשכנע את המשפחה לא היה קל.
“למה שאני אלך לשם?” – איתמר אפילו לא הרים את הראש מהלפטופ. “אני בכלל לא מכיר אותה. ראיתי אותה כמה פעמים בילדות בתמונות – וזהו. היא כלום בשבילי.”
“היא אמא שלי.”
“שעשרים שנה העמידה פנים שאני לא קיים. אף פעם לא התקשרה, לא באה ליום הולדת, בכלל לא רצתה לראות אותי. למה שאני ארצה לראות אותה?”
יאיר התיישב ליד בנו.
“גם אני לא מבין מה קרה אז. היא מעולם לא הסבירה. פשוט – יום אחד הפסיקה לבוא, הפסיקה לשאול עליך… אבל עכשיו היא עצמה התקשרה. בפעם הראשונה מזה עשרים שנה ביקשה להיפגש. אולי היא רוצה להסביר משהו.”
איתמר סגר את הלפטופ.
“בסדר. אבל רק בגללך. אני לא צריך ממנה כלום.”
עם מיה השיחה הייתה קשה עוד יותר.
“אמא שלך מחקה אותנו מהחיים שלה,” – קולה של מיה נשמע עמום. “עשרים שנה, יאיר. היא מעולם לא דרכה על סף ביתנו. מעולם לא החזיקה את איתמר בזרועותיה.”
“אני יודע.”
“אתה נסעת אליה לבד. כל השנים האלה. ואנחנו, אני ואיתמר, פשוט לא היינו קיימים בשבילה. ומעולם לא הצלחת לגלות – למה.”
“היא לא אמרה. בכל פעם התחמקה. אבל עכשיו…”
“מה עכשיו?”
“היא אמרה שהיא רוצה לדבר. עם כולם. משהו חשוב.”
מיה שתקה זמן רב.
“בסדר. אבל אם זו עוד השפלה – אני מסתובבת והולכת. ולעולם לא אחזור לשם.”
—
“יום הולדת שמח,” – איתמר הושיט קופסה עם עוגה. הקול יבש, המבט הצידה. אבא, כנראה, התעקש: לא נוח לבוא בידיים ריקות. “אבא אמר שאת רוצה לדבר.”
חנה קיבלה את הקופסה, מנסה לא להסתכל לו בעיניים. היא מעולם לא ראתה אותו. עשרים שנה נמנעה מכל מפגש, מכל שיחה עליו. עשרים שנה המשפחה חשבה שהיא אכזרית וחסרת לב – והיא לא יכלה להסביר למה.
“תודה. היכנסו לסלון.”
מיה, כשעברה לידה, אפילו לא הביטה בחמה. הן לא התראו עשרים שנה – מהיום שחנה הפסיקה לענות לטלפונים ולהגיע לביקורים. בלי הסברים, בלי מריבות – פשוט נעלמה מחייהן.
יאיר התעכב במסדרון.
“אמא, אולי היום… טוב, לפחות היום תנסי להיות רכה יותר? ביקשתי מהם לבוא. בשבילך.”
“לא הזמנתי אתכם בשביל חגיגה,” – חנה הסירה את הסינר ותלתה אותו בזהירות על הקרס. “אני צריכה לומר משהו. לכולם.”
“מה קרה?” – יאיר קימט את מצחו. “את בריאה?”
