“בריאה. אבל אני לא יכולה יותר לשתוק.”
בסלון כבר התיישבו אחותה הצעירה של חנה – תמר – עם בעלה ברק. הם הגיעו מבאר שבע במיוחד ליום ההולדת, שכרו חדר במלון לשלושה ימים.
בנה הצעיר של חנה, שי, התקשר בבוקר – התנצל שלא יוכל להגיע: נסיעת עבודה דחופה לאילת, טס כבר אתמול.
“חנה, מה את כל כך מתוחה?” – תמר חיבקה את אחותה. “שבעים – זה לא סוף העולם! אני, בגיל שישים וחמש, נרשמתי לחוג ריקוד, תאמיני לי?”
“שבי, תמר. וגם אתה, ברק. אני צריכה…”
“רגע,” – קטע יאיר. “חשבנו לחגוג. השולחן ערוך, האורחים כאן…”
“קודם – שיחה.” – קולה של חנה נשמע כה תקיף שכולם השתתקו.
מיה החליפה מבט עם בעלה. איתמר, שהתיישב בכיסא ליד החלון, הניח את הטלפון בצד.
“משהו רציני?” – שאל איתמר, מבלי להביט בה.
חנה התיישבה על הכיסא בראש השולחן. ידיה רעדו מעט, אבל היא הכריחה את עצמה להניח אותן על ברכיה – ברוגע, כפי שלימדה אותה פעם אמא שלה.
“עשרים שנה,” – התחילה. “עשרים שנה כולכם חושבים שאני מפלצת. שלא קיבלתי את הכלה. שאני דוחה את הנכד שלי. שיש לי לב של קרח.”
“אמא, בואי לא נעלה עבר…” – יאיר צעד לעברה, אבל חנה הרימה את ידה.
“לא. היום – נעלה. כי נמאס לי. נמאס לי להיות הנבלית בסיפור המשפחתי שלכם.”
תמר הביטה בדאגה בברק. הוא משך בכתפיו – כאילו, אין לי מושג מה קורה.
מיה ישבה זקוף, פניה מאבן. רק אצבעותיה לחצו קצת יותר חזק על משענת הכיסא.
“חנה, אולי לא כדאי?” – אמרה בקול שטוח. “הכל בסדר אצלנו. עשרים שנה חיים, מסתדרים.”
“בסדר?” – חנה, לראשונה מזה זמן רב, הביטה בכלתה ישר בעיניים. “את קוראת לזה ‘בסדר’? כשלא ברור לבן שלי למה אמו מתחמקת מהנכד שלה? כשאיתמר גדל במחשבה שסבתא לא אוהבת אותו? כשכל המשפחה חושבת שאני זקנה שיצאה מדעתה?”
“אף אחד לא חושב ככה,” – התערב יאיר.
“חושבים. יאיר סיפר לי. איך אתם תוהים למה סבתא לא רוצה לראות את הנכד. איך איתמר שאל בילדותו למה היא לא באה. איך את, מיה, אמרת שאני חמה שיצאה מדעתה, שדוחה את כולם.”
איתמר קם מכיסאו.
“כבר מזמן הפסקתי לשאול,” – קולו נשמע עמום. “השלמתי עם זה שלא אכפת לי ממך.”
“שב, איתמר.” – חנה עצרה לרגע. “מה שאני עומדת לומר נוגע אליך ישירות. ויש לך זכות לדעת.”
החדר נעשה כה שקט שנשמעו מכוניות מרשרשות על האספלט מחוץ לחלון. מהמטבח נשמע זמזום המקרר – ישן, שנקנה עוד בימי בעלה של חנה, גדעון, שמת לפני חמש עשרה שנה.
את הדירה הזאת בת שלושת החדרים קיבלו פעם מהמפעל, שם גדעון עבד כמהנדס תכנון. אחרי שהוא נפטר, חנה נשארה כאן לבדה – עם הסוד שלה ועם תמונות שכואב מדי להביט בהן.
“כשמיה הייתה בחודש השביעי,” – החלה לאט, – “הגעתי אליכם בלי הודעה מוקדמת. זוכר, יאיר? שכרתם אז דירה בדרך מנחם בגין, דירת חדר עם מטבחון קטן.”
