מה, יוסי, ומה היא תעשה? אשתי קפוצ’ון, היא לא מודעת לשום דבר. אל תדאג, כבר מצאתי קונה לדירה שלה.
קפאתי במדרכה עם שני שקיות מלאים בכל הידיים. המפתחות עדיין תלו במנעול אפילו לא הספקתי לסגור את הדלת מאחורי עצמי. בתוך השקיות: תפוחי אדמה, בצל, רגלי עוף, קוסקוס במבצע ושלושה יוגורטים לקוסטיק רק טבעוניים וללא סוכר. כבר מתכננת אם אצליח להפשיר את הבשר או שאפגש שוב עם קוביית קרח על המחבת, ובסוף אפוץ במקום לטגן.
אבי עמד גבו אל הכניסה, שמר את הטלפון על אוזנו, ומזג קפה אינסטנט עם שלוש כפיות סוכר בכוסו. הוא אף פעם לא שטף כלי אחרי האוכל.
היא אפילו לא תדע, המשיך הוא והבריש מהכוס. אגיד שהדוקומנטים למעבר בעלות, תחתום. היא סומכת עליי. קפוצ’ון. בלי רגש, בלי אופי. עובד ניקיון חינם.
הוא צחק. קול הצחוק היה בדיוק אותו, כמו כשהוא צוחק עם החברים במוסך בזמן שאני רחצה את הכלים אחרי המסיבה. גם צחק כשקוסטיק נפל מהאופניים בילדות, ואני רצה עם פטיש ירוק, והוא עומד ואומר: «תן לו לקום בעצמו, לא כמו תרנגול».
בשמיים רעם כאילו לפני לחץ דם גבוה. האצבעות תפסו חזק את ידיות השקיות, הפלסטיק חרט בידי עד קו לבן. שמתי לאט את המוצרים על הרצפה, שלפתי את הטלפון והפעלתי הקלטה.
מהמטבח נשמע לחישה אבי כבר מדבר עם תומר על חוטי דייג וביקור מחר באגם. הוא תמיד כך: קודם משליך קקילים, ואז מדבר שטויות, כאילו שום דבר לא קרה. כאילו אני קפוצ’ון אמיתית.
הצמדתי בטלפון למרווח של הדלת הפתוחה, והמתנתי עד שהוא יפרד מתומר ויבטיח «נשלים את העסקה בשבוע הבא».
אחרי שהשלים, אבי שם את המארטפון, צחקק והלך ברגליים אל המקרר. כיבית את ההקלטה, חביתי את הטלפון לכיס, אחזתי בשקיות ונכנסתי שקטה למרפסת. סגרתי את הדלת והצמדתי לגב המסגרת.
תחת היד היה קר כמו אש קרה רציתי לצעוק או לנבוח כמו כלב. עשרים וארבע שנות נישואין. קוסטיק, בית הספר, האוניברסיטה, ההלוואות שהקפצתי מהחופשות שלי. אמא שלו, שהייתי מובילה לבתי חולים שלוש פעמים בשבוע עד מותה. גרביו, הקציצות, האמירה הקבועה «אהובה, איפה החולצה הכחולה שלי?». ועכשיו, קפוצ’ון. והקונה כבר כאן.
שבתי על המיטה, הביטו על ידי. על ידיי שכבה אבקת קוסקוס. הסתכלתי על טבעת הנישואין דקה, מלוכלכת. הוא קנה לי אותה כשעדיין גרנו במעונות והיינו אוכלים ספגטי עם קצף. חשתי רצון לזרוק אותה מהחלון, אבל לא עשיתי. נשפתי עמוק כמו שמלמדת אמא: «רבקה, אם מישהו פוגע בך, ספרי עד עשר ובסוף תחליטי».
ספירת עד עשרים. קמתי, שטפתי במים קרים והוצאתי מחבילה יומן ישן. מצאתי טלפון של שירות האזרחות כתבתי מתי רשמתי נכות של אמא.
בקול האישה במרכז השירות נשמע מוסיקה. היא אמרה שהשבתה של הרישום אפשרית דרך האינטרנט, אבל עדיף להגיע אישית. אמרתי שאגיע, מיד.
היה בערך שלוש. אבי רעם במטבח, כנראה מטגן ביצים. יצאתי למדרכה, לבשתי מעיל.
לאן את הולכת? שאל בלי לפנות. המחבת רועשת.
לקנות לחם. לא יהיה שום קרקע לארוחת ערב.
אה, וקח לי גם סיגריות.
יצאתי, במעלית הרגישתי דפיקות. לא מרעידה מהפחד, אלא מהמחשבה שעכשיו אני עושה משהו ללא אישורו. עשרים וארבע שנים לא עשיתי שום דבר בלי האישור שלו. אפילו צבע הקירות בחרנו יחד, הוא אחרי זה אומר: «חומים משעממים, צריך ירוקים». ואני שתקתי.
במרכז השירות היה שקט. עובדת בתור חלון הביטה במסמכים.
בטוח שאת רוצה לשים חסימה? בלי נוכחותך האישית אף אחד, אפילו בעדיפות, לא יוכל למכור, להעביר או להחליף דירה.
בטוח.
הקישה על המקלדת. אחרי רבע שעה יצאתי לרחוב עם נייר קטן, הכנסתי אותו לכיס הפנימי של המעיל, שם היה הטלפון עם ההקלטה.
חזרתי הביתה עם לחם וסיגריות שלו. אבי שכב על הספה וצפה בסרט לחימה. הלכתי למטבח, הדלקתי את הקטסר. על המחבת שרו שאריות ביצים שרופות. נשטפתי. כמו תמיד.
בין השעה שבע הגיע דפיקה. אבי קפץ, ניגן חולצת.
אה, זה אלי. רבקה, תניחי את הקטסר, מגיע אדם טוב.
הנהנתי ברמז.
בכניסה הגיע גבר בן חמישים, במעיל יוקרתי, תיק. אבי התלהב, חייך.
תכירו, יעקב ברק, מתווך. לגבי הדירה, יש לנו פתרון.
יצאתי מהמטבח ומחיקה ידיים במגבת. הסתכלתי על אבי על פניו המתעלות.
אבי, זוכר שאתה דיברת היום עם תומר?
הוא קפא. החיוך נחלש כמו טפטים שלא נדבקו נכון.
מה? אה… היה עניין, מה?
קראת לי קפוצ’ון. אמרת שמצאת קונה לדירה שלי ושאני לא אדע דבר.
התרעה ארוכה. המתווך נענע ברגליו. אבי הלבן, אחרי זה הפנים שלו נראו פסים.
מה את אומרת, רבקה? ניסה להתחיל, אבל הרמתי יד.
אל תדבר. שמעת הכל. הנה.
הוצאתי את הטלפון והפעלתי את ההקלטה. קולו של אבי מילא את החדר: «אשתי קפוצ’ון… מצאתי קונה… היא סומכת עלי… עובד ניקיון חינם…»
המתווך נסע למרחק.
אדוני, לא אמרתם שיש תנאים?
אבי הביט בי כמו באדם זר.
הקלטת? עקבת אחרי? ניבח.
הייתי במרפסת עם שקיות הקנייה משכרי, בשביל שתהיה ארוחת ערב בשבילך, קוסטיק ושותפו. ובינתיים אתה מוכר את הבית שלי. שלי, אבי. לא שלנו. של אמא.
הוא ניסה להגיע אליי, אבל המשכתי בשלום:
ועוד, היום הייתי במרכז השירות והצבתי חסימה על כל פעולה בדירה ללא נוכחותי. כך שהקונה שלך הצבעתי למתווך צריך לחפש דירה אחרת. זו לא למכירה עוד.
המתווך נסוג.
אני אסגר. אבי, נדבר. סליחה.
הוא ניעף החוצה.
נשארנו לבד. אבי עמד במרכז החדר וקולע אוויר כמו דג על החוף.
מה עשית? הרסית הכל! היה לנו תוכנית!
היה לך תוכנית. לי היה אמונה. והיום בערת אותה. קראת לי קפוצ’ון. עצים שורפים, ואני נשרפתי.
הוא נחת על הספה, חיבק את ראשו.
רבקה, סליחה. זה נפל. לא רציתי. תומר גרם לי.
תומר, חייכתי. תמיד מישהו אחר אחראי. לא אתה, שב-24 שנה חיית על חשבוני, שתית את הקפה שלי, ישנת על המצעים שלי והתייחס אלי כאל ריהוט.
הסרתי את הטבעת, הנחתי על השולחן.
מחר מגישה גט. הדירה תישאר לי ירושה של אמא, אין לך שום זכות. אספיי את הדברים בשבוע. אסביר לקוסטיק בעצמי, הוא כבר מבוגר.
אהבה…
אל תדבר. אינך מבין כמה עכשיו קלי עליי. בפעם הראשונה מזה שנים אינני חושבת על ארוחת ערב. אני מרגישה שיש לי בית, ויש לי עצמי.
הלכתי לחדר השינה, סגרתי את הדלת. הטלפון הוציא צליל הודעה מחברה: «איך היה היום?»
עניתי: «מעולה. הפסקתי להיות קפוצ’ון».
בבוקר קמתי בשעה שבע. במקום לרוץ למטבח ולשים קטסר לאבי, שכבתי, נעלתי חלוק והדלתי קפה. קפה טחון עם קינמון. אבי שתה רק אינסטנט. ואני תמיד אהבתי קפה גרוס.
הוא יצא מהחדר עם פניו מכווסות, הסתכל על הקטסר שבידי.
ואני?
גם אתה, אבי, צריך למצוא עובדת ניקיון חדשה. קפוצ’ונים מתעוררים לפעמים.
לקחתי נגיסה. הקפה היה לוהט, הידיים רועדות, הקוסמת נפלה על השיניים. אבל זה היה הקפה הכי טעים בחיי, כי הכנתי אותו לעצמי.
הדלת בדקה. הרמתי את הכוס ופתחתי. על המדרגה עמד שוב יעקב ברק, ללא תיק, במעיל, מבטו מבולבל.
סליחה על הבוקר המוקדם. אני רק רציתי להסביר שמחרת אמר בעלך שהדירה שלך, אבל לא ידעתי… רציתי להציע שירותים שלי כבעלת נכס. אם תחליטי למכור או לקנות, אשמח לעזור. בכנות.
הופתעתי. הבטתי אליו, ואז אל אבי שהציץ מהמטבח.
מה אתה עושה כאן? קרא בקול.
עובד, ענה יעקב באותו רוגע. יש לי לקוח חדש.
הוא הושט לי כרטיס ביקור. לקחתי, הסתובבתי, בחנתי את כרטיסו ובטתי באבי, בתסכולו, ובי, בחיוך.
יודע מה, יעקב, אשמח לחשוב על זה. אבל היום יש לי תוכנית קונה חתול. ואולי מחבת חדשה.
המתווך הנהן, נטש והלך. אבי הליט משהו ונעלם בחדר. אני נשארתי מול הדלת, נחשתי אל הגב וצחקתי. צחוק שקט, כמעט שלא נשמע. בפעם הראשונה מזה שנים צחקתי בבוקר במשרד הכניסה של ביתי.
גמתי את הקפה עם חיוך, וחשבתי לקרוא לחתול שלי מרתה, לזכרת החתולה שהייתה אצלנו בילדות כשאבא העביר אותה לשכנים «פרווה על כל הבית». עכשיו תהיה לי מרתה שלי, ולא מישהו יגיד שפרווה זה בעיה.
