14 ביוני 2026
היום אני יושב במטבח, מתבונן בתקרה ובחיי שהפכו לכותרת של שיר ישן.
איבדתי בתים, במילים ובדימויים, אבל נשארו לי רק כמה ניירות, כמה תמונות, והקול של ילדיי שזוהר כמו מנורת חירום בלילה.
אני איתן, בן 46, נשוי לאורית, בת 41. נישאנו לפני שמונהעשר שנה, והקמנו יחד משפחה של שני ילדים: יובל, 15, ונטע, 12. חיינו היו שגרה רגילה של בית, עבודה, בובות, ופעמים נדירות בקולנוע או בתיאטרון של תל אביב.
שלושה חודשים לפני, אורית פתאום נראתה לי חולה בעייפות בלתי רגילה. היא ניגשה אלי בערב אחד אחרי ארוחת הערב, חייכה והייתה כמעט רועדת.
איתן, בבקשה, תן לי לנסוע למנוחה, אמרה. אני מקשיב, מרגיש איך הלב מתכווץ. אני עייפה, חיי של שלושעשרה שנה של חיייום, בישול, עבודה, ילדים. אני רוצה שבוע בחוף, רק עם קתרין, החברה שלי. היא גם נשואה, יש לה שני ילדים, היא אישה רגילה. חשבתי לעצמי, למה לא?
היא חיזקה את הבקשה במשך שלושה שבועות כל ערב, אחרי שהמסך כבה, היא חזרה אליי עם בקשה עדינה.
איפה יש לנו אפשרות לשנתיים? הנה, זה יקרה בלי ברים, בלי גברים, רק החול והמים.
בסופו של דבר נרציתי, קיבלתי אותה בחיבוק חם.
תודה, יקירי! קראה, מביטה בעיניים מבולבלות.
קניתי לה חבילת חופשה באילת, בטיסה עם אל על, עלות של שלושת אלפים וחמישה מאות שקלים. היא נפרדה בחיוך, והלכה.
במהלך השבוע שבו נשארתי עם הילדים, בישלתי, ניקיתי, הובלתי אותם לחוגי ריקודי בוקר ולמחלקת המתמטיקה. היה לי קושי, אבל הרגשתי שמסוגלים להתמודד.
אורית חזרה בערב של יום ראשון. כשפתחתי את הדלת, היא נראתה אחרת עור מקומח, מבט נוצץ וחיוך שדוהר. היא חיבקה את הילדים, נישקה אותי, ועיניה קיפצו כמו כוכבים.
איך היה? שאלתי.
מדהים! לא הרגשתי כך מזמן. תודה שהשארת אותי לבד! היא נישאה, חייכה, והצחיקה אותי בחיבורים משעשעים. חשבתי: היא פשוט נחה, חזרה עם אהבה מחודשת.
אבל שני ימים אחרי כן, שמתי לב שמשהו השתנה. קתרין, שהייתה תמיד חצישעה אחרי חצישעה אצלנו, הפסקה לבקר. קודם היא הייתה חצישעה בכל שבוע, שותה תה, מדברת. עכשיו שקט מוחלט.
שאלתי את אורית:
למה קתרין לא באה? אתם שניים כמו שניים?
היא נשאה כתפיים:
אין לי מושג. אולי היא עסוקה או כועסת.
לא סקרתי יותר. חשבתי שזה עניינן של נשים, שהן יודעות איך לפתור.
שלושה ימים אחרי חזרתי, קיבלתי הודעה מקתרין בטלפון, שלחתי אותה את המספר שלו. היא שלחה לי קובץ.
«איתן, סליחה על ההפרעה, אבל אתה חייב לדעת את האמת. הנה איך ‘נחתה’ אשתך באמת. ניסיתי לעצור אותה, אבל היא לא הקשיבה. אל תחשוב שאני אשא באשמה של רמאות», כתבה, מצורף חמישהעשר תמונות.
הפתעתי את עצמי מציץ בתמונות. הראשונה אורית על חוף האילת, מחובקת עם גבר זר. השנייה הם בבר, הוא נושא שפתו על צווארה. השלישית היא צוחקת, הוא מחזיק באותה צלע. הרביעית ריקוד במועדון.
הצלילים של תמונות אלו הלכו והתחזקו. בתמונות העשירית הם מתנשקים, בתמונה השנייה עשר עומדים מול המלון, ידיים משולבות. ידיי רעדו, הטלפון היה על קצה היד.
בכל זאת, הייתי בטוח שזה היא האישה איתה חיי שמונהעשר שנים.
התעוררתי לשיחה בקומה העליונה. אורית הייתה צופה בתוכנית טלוויזיה. נכנסתי, ישבתי לצד המיטה, והוצגתי אליה את הטלפון.
אור, מי הגבר הזה בתמונה? שאלתי, בקול רועד.
היא נבהלה, פניו שלכו לבן.
איזו תמונה? איזו גבר?
הצגתי לה את המכשיר. היא קיבלה מבט, פקדה את הפנים, והלב הלבן כקופסה של חלב.
זה זה קתרין שלחה לי? אמרתי. היא נחשפה בקרקע, והדמעות זרמו.
איתן, זה לא מה שאתה חושב! זה רק מכר, השתינו יחד קראה, קולו נקט מה שציל.
חמשעשרה תמונות של חוף, בר, מועדון זה לא רק מכר. אמרתי, מרגיש שהעולם נופל.
היא נאנחה:
אני מצטערת. לא ידעתי מה קורה לי. השתינו, נרגעתי זה היה רק פעם אחת!
פעם אחת? חייכתי במרירות. בתמונה אחת זה יום, בתמונה אחרת לילה, בתמונה שלישית זה שלושה ימים.
היא שתקה, ואז בקול לחוץ:
הייתי טיפשה. סליחה. לא רציתי לשקר.
קמתי, יצאתי מהחדר, והחלטתי לא אחזור לאחור.
באותו לילה, שכבתי על המיטה, מביט בתקרה, חושב על שמונהעשר שנים של אהבה, על ילדינו, על כל מה שנבנה. איך אפשר לשבור הכל רק במקצת של שבוע?
בבוקר הבא הלכתי לעורך דין במרכז תל אביב. הוא אמר לי:
תמונות אינן ראיות חד משמעיות בבתי המשפט, אבל אם היא לא מתנגדת לגירושין, נוכל לסיים זאת מהר.
חזרתי הביתה, אמרתי לאורית:
אור, אנחנו מתגרשים.
היא נראתה במבהלה, בכתה:
איתן, אולי נחשוב? אשנה את עצמי!
לא היה מה לומר. הילדים יישארו איתי, היא תוכל לפגוש אותם בסופי שבוע, אבל החיים המשותפים שלנו נגמרו. היא בכתה:
בבקשה, אל תעשה זאת!
לא היה לי זמן לחזור. אחרי חודש היה לנו גירושין רשמי, הילדים נשארו איתי, והיא חזרה לבית הוריה בקיבוץ.
שלושת חודשים עברו, הילדים הסתגלו לשגרה החדשה. הייתה תקופה קשה, אבל היום זה יותר רגוע.
אורית ניסתה לחזור שלחה הודעות, התקשרה, ביקשה סליחה.
לא השבתי. למדתי שהאמון נעלם בלילה אחד, ולא ניתן לשחזרו.
בדרך למכולה, פגשתי קתרין ברחוב. היא פנתה אליי בחיוך מתוח.
תודה שהבאת לי את האמת, היא אמרה, נושמת עמוק.
לא צריך להתנצל. עשית נכון. העברתי לה חיוך.
הפרדנו, והלכתי הלאה.
עכשיו אני גשר בחיי היוםיום: עובד, מבשל, מנקה, מלווה את הילדים. אני עייף, אבל לא מתחרט. עדיף להיות לבדי ולדעת את האמת, מאשר לחיות בנישואין עם פשע.
האם היה נכון להגיש גירושין מיד אחרי קבלת התמונות? האם הייתי צריך לנסות לסלוח ולשמור על המשפחה?
חברתי שמסרה את התמונות האם היא הייתה בוגדת או רק אדם ישר?
והאם שינוי יחיד בחופשה משמעותו שהיא חטאה לפני כן, או שמדובר בטעות אחת של הרבה?
תשובות אלו נשארות איתי, נכתבות בשורות היוםיום, בצליל של צחוק הילדים ובקפה של בוקר חדש.
