היום, אחרי שכתבתי את ההזמנה לחתונה, קיבלתי תגובה שלא מצאתי זמן לעכל אותה:
למה אני צריכה להיות מטפלת לסבא? מה תתני לי? דירה? מכונית? כך אמרה רויטל, בת 24, כששאלתי אם היא רוצה להתחתן איתי. היא הביטה בי כאילו אני מוצר שפג תוקפו במזנון של שוק, שלא הסגירו בעיתות, והבין פתאום האם העולם השתנה כל כך שבגיל 43 כבר מקטלגים אותי כסב, ומציבים מחיר על הקשר בפנים, בלי רמז, בלי פלרטט, בלי משחק?
אני בן 43, עד היום לא נישא. היו לי כמה קשרים רציניים שני יחסי מגורים שנמשכו כשנתיים כל אחד, חיי יחד בלי דרמטיות, נפרדנו כשמבוגרים, חשבתי שזה יתרון: אין מזונות, אין חובות, אין משאות של עבר, בלי ויכוחים אינסופיים. היום, למרבה הצער, בחברה שלנו זה נחשב לחריגות אם לא נישאת, זה מרמז על פגם, על נישואין שלא עברו את ה«בדיקת תקן».
חליטתי שהגיע זמן. רציתי משפחה, אישה לצידי, יפה, מטופחת, צעירה לא מכסה את עצמי, אבל רציתי בחורה עד גיל 28 כדי שגם היא תיראה טוב, וחבריי ישאלו בחיוב: איפה מצאת אותה? אין לי מה להתבייש בו: אני מרוויח, יש לי דירת גן בתל אביב, רכב, הכנסה יציבה, לא שותה, לא מעשן, משקיע במראה, ובטוח שאני מועמד ראוי לשוק.
אבל השוק, כפי שגיליתי, צופה בחוקים אחרים, ואני מצאתי את עצמי לא קונה אלא פריט.
**הפגישה הראשונה**
הכרנו דרך אפליקציית היכרויות, היא בת 26, חייכה על הצחוקים שלי, שלחה הודעות של אתה מעניין, קלה השיחה איתך. חשבתי שמדובר בקשר רגיל, בלי דרישות. אחרי חצי שעה נוצרה שיחה שונה לגמרי.
היא הסתכלה עליי, מבטה הערכה, וב15 דקות כבר שאלה:
איזו מכונית יש לך?
האם יש לך דירה משלה?
כמה אתה מרוויח?
באותו רגע הבנתי שזה לא פגישה רומנטית, אלא ראיון עבודה וגם אני לא המועמד, אלא נכס שנבחן על נזילותו. היא לא נראתה מובכת, השאלות זורמות כמו תה או קפה?
שאלתי אותה בחזרה:
מה את מחפשת במערכת יחסים?
היא חייכה והאמרה:
נוחות. שהגבר יוכל למלא את הצרכים שלי.
זה היה כמו תפריט מחיר, ללא רמזים.
**הפגישה השנייה**
הייתה לי פגישה עם נעמה, בת 24, יפה, מטופחת, תדמית שמושכת תשומת לב. ארחנו במסעדת שף ביפו, שילמתי את החשבון, והתחלנו לדבר על העתיד.
אמרתי:
אני רוצה משפחה, ילדים, קשר בריא.
היא חייכה והשיבה:
ומה אתה יכול להציע?
הייתי מבולבל, שאלתי:
במה אתה מתכוונת?
היא המשיכה:
אתה מחפש בחורה צעירה, נכון? אז אתה צריך להבין שלבוחה יש אפשרויות. למה היא תבחר בך?
והיא המשיכה:
אתה מבוגר צריך לפצות עם משאבים: דירה, רכב, כסף, רמת חיים. אחרת למה בכלל?
ניסיתי להגיד שהיחס אינו רק כספי, שיש גם רגשות, התאמה וכבוד, היא רק הניפה כתף:
זה משני. הבסיס קודם.
ואז היא חזרה על הביטוי:
למה אני צריכה להיות מטפלת לסבא?
אמרה זאת בשקט, בלי כעס, כאילו עובדה. הוסיפה:
אם אתה רוצה צעירה תתאים.
יצאתי מהפגישה מרגיש כאילו נקטעו לי החלקים ונמדדו לפי שוק.
**הפגישה השלישית**
הייתה לי שיחה עם תמר, בת 27, היא פתחה תחילה, שאלת שאלות, שיחקה, והרגשתי שאולי יש תקווה. פתאום שלחה לי הודעה קולית:
בוא ניהיה ישרים. אני צריכה גבר שיספק לי. אני לא רוצה לעבוד עד מות. אם אתה לא מוכן אל תבזבז את זמנך ולא את שלי.
שאלתי:
מה את נותנת בתמורה?
היא צחקה:
אני? את עצמי.
שם התפשטה בי תחושה של קפיצה אני מוצר, שירות, חבילה הכל כלול עם תשלום מראש. העלם הבינו שהם לא מתביישים, לא מסתירים, אלא מציגים תנאים וברגע שאתה לא עומד בהם, נשלל ללא חרטה, כמו מוצר שלא מתאים.
זה גרם לי לחשוב:
הבעיה לא רק בנשים.
הן מסכימות בתנאים, ואני מגיע לשוק עם ציפייה לבחור, והופך למי שנבחר. אני חיפשתי צעירות, יופי, נוחות, הן חיפשו בטחון, יציבות, רווחיות. הם רוצים משאבים ואני משמח עיניים. זה הגיוני, רק כואב.
האם אני ייחוד? לא. אני אחד במרבה, משווה, מושווה, מוטל, נדחה.
הכי כואב זה לא הסירוב עצמו, אלא ההבנה שהעיניים רואות בי לא את האיש, אלא הצעה עם תנאים, תאריך תפוגה, והספקה. אולי הגיע הזמן שאיבדתי את ההזדמנות לבנות משפחה כשזה לא נחשב עוד לעסקה.
אולי חייתי בתרמית שהזמן לצידי. היום, המציאות היא מה שהיא. כדי לקבל מה שאני רוצה, צריך או להשתפר או לשנות את הציפיות. ואני? עדיין לא מוכן לאחד או לשני.
זהו, אולי הכי מתסכל של השנים האחרונות.
