אז? השיבה ליאור בקול חסר רטט.
למה אז? מה עלי לעשות?
לפחות תניח את הרכב, תוריד את היד על הפנסים ובדוק אם הוא עדיין בחיים.
נשפתי נשימה עמוקה. החצר הייתה ריקה, הערב הריחו כמו עשן של פחם עם נגיעה של פחד. פתחתי את הדלת לאט, וללא שארדתי, נעתקתי קצת כדי להסתכל מתחת למכונית. והנה: הוא היה שם, גוש אפור קטן, רועד, אבל העיניים פתוחות.
הוא בחיים, ליאור. הוא בחיים מה עכשיו?
מה? קח אותו למרפאה. היית מגיע לשם בטח. בוא, תמהר!
הורדתי בעדינות את החתול הוא לא נלחם, רק שכב ונשום בקושי. שמתי אותו על המושב האחורי, בקופסה קטנה עם פתק של נעליים שעמדה על הרצפה. ואז יצאתי לדרך.
המרפאה הייתה חצי שעה נסיעה, לפי הרגיל. בטבע אבל לא באותו היום. היום ההוא היה כזה שאת לא שוכחת אותו, והחצי שעה הרגיש כמו נצח.
בתא המטען שכבר שכבר שכבר היה שוהה כלב. קיבוץ שלבוש, שנפגע ברכבת. החברים שלי מהקתילה של חוף הים ביקשו ממני לקחת אותו למרפאה הכניסו אותו להרדמה ברגישות, אל תתנו לו לסבול יותר. היה זה כלב משוטט, של אף אחד לא היה, אבל חרטנו עליו. נכנסתי למרפאה, כאילו היה משהו אחר שמניע אותי.
וגם החתול הזה.
נסעתי בכביש כמו משוגע, והייתי רק חושב לעצמי:
איזה יום זה? איזו חיים זה?
במרפאה למזלי לא היה קו תור. נפלתי עם הקופסה בידיי כאילו הייתי מובל את אשתי לחדר הלידה הרופא לקח מיד והכניס אותי לחדר הבדיקה.
מה קורה איתו? איך הוא מרגיש? קראתי בחריש לפני הדלת.
נבצע רנטגן רך אמרה העוזרת בטון מרצון. נראה שאין משהו חמור, אבל נוודא.
חמש עשרה דקות. נצח. השעונים כאילו שיחקו איתי ונעצרו. הסתובבתי סביב, הסתכלתי על התקרה, על החלונות, על הפוסטרים של חתולי בריטן וקורל מאן
בינתיים בלב היה משהו שמזגזג. לא רק דאגה גם בושה, אשמה. איכשהו לא שמתי לב. לא הייתי צריך לנסוע כך מהר. הכל היה יכול להיות אחרת. הוא קטן וחסר שלמות, ברגע של שנייה אחרי שהחליק אל הכביש ואני חשבתי רק איפה פיצול הכביש למרפאה. זהו. רגע אחד, לחיצה של גורל והנה אני עומד עם קיבוץ בגרון, מתפלל לעצמי: רק תשרוד. תן לי לתקן.
בסוף יצא הרופא.
צריך לנתח
ואז נזכרתי הכלב עדיין בתא המטען!
חזרתי. שקט. הוא לא היה בוכה. הוא לא זז. לחצתי על הכפתור תא המטען נפתח באיטיות.
שתי עיניים מבוהלות הביטו בי מהחושך. הוא חי.
היי אמרתי בקול רך. סלח לי עוד נבדוק מה לעשות.
חזרתי למרפאה. תפסתי את הרופא אישה מחודדת, מבט יבש.
יש עוד כלב בתא המטען. פגעו ברגליו ברכבת
כבר קראו לנו להרדמה אמרו שאין לו סיכוי.
התקעתי, לא מצאתי מילים. פניה של האישה נותרה חסרת רגש. היא רק הרימה מעיל על שכמו והלכה איתי.
פתחנו את תא המטען. היא הביטה בכלב, ואז בי. עיניה החלו לזרוח כמו קרן רנטגן.
אתה משוגע? מי אמר שצריך להרדים? כן, הרגליים שלו לא יברו, אבל הוא יכול לחיות. הבאנו כאלה לפני כן. הבא אותו.
הנהנתי מניד ראשי. לא התנגדתי. הרופא אמר: הוא יחיה. זה היה מספיק.
בערב חזרתי הביתה. ליאור הסתובבה סביב התנור במבוכה:
מה קרה, איתן?
בלי מילה נכנסתי לחדר, שלפתי את הספר הישן שבו החתי כסף בין הדפים. חלום. אופנוע. כבר לא משנה.
איתן?! מה קורה?
הם יחיו! צעקתי. שניהם!
מי? אתה השתגע?
אסביר later!
שמרנו אותם. החתול קיבל שם מרים, והכלב רפי. עברו עלינו יחד: טיפולים, לילות ללא שינה, שיקום.
ליאור אמרה רק:
אם הם איתנו, נמצא פתרון.
והיא מצאה. היא האכילה למרים, וטיפלה ברפי. בכינו כשמרים התחילה להסתובב לראשונה. צחקנו כשרפי רכב על כסא גלגלים ונהפך למרוץ בחצר.
חמישה שנים עברו. הם לא חיות מחמד הם משפחה.
היום, כשחזרתי הביתה, ריח של עוגיות קיבל אותי. ליאור חיבקה אותי חזק מהאחורה ותחילה רעדה.
מה קרה? שאלתי.
נצמחנו לחשה, והניחה את ידה על בטנה.
בהתחלה לא הבנתי. ואז הבנתי.
ארבעים אני, היא שלושים ושלוש. ניסינו במשך זמן רב. כמעט נכנענו. כמעט. ואז אישה מוזרה אמרה לנו:
יהיו שלושה ילדים. שניים הם מתנות של הטבע. האחד של אלוהים. לב טוב, סבלנות. הדרך תהיה קשה, אבל ברורה.
מ Miriam נרדמה במיטה עם ארנב צעצוע על הדלפק. רפי, שהזדקף, נחת על הרגל שלי ונשף נשימה עמוקה.
באותו רגע לא האמנתי. היום מאמין.
כי פעם אמרנו: כן לחיים. והחיים אמרו לנו: כן.
