לא. החלטנו שלא כדאי לך להביא את האישה ואת הילד לדירה הזאת. לא נוכל לשאת עוד את חוסר הנוחות, ובסוף נבקש ממכם לעזוב.
ואז אישתך תספר לכולם שהשוכרים עם התינוק נזרקו לרחוב. זה יפגע במוניטין שלנו, ואני לא רוצה שמישהו ידבר רע עלינו. אז אל תנסה אפילו להביא את דורה והקוסם הקטן לכאן. תמצא דרך אחרת לפתור את העניין.
השכנה של הדירה, בת 38, שמתה לב מייד שהקול של רינה חזר הביתה אחרי שיחה עם בעלה במצב מבוהל. שלוש ימים קודם לכן השתוללו שתיהן לשושלות של אם הן רק הפכו לאמהות, והן היו אמורות לשמור על הפגישה לשחרור מהקופה ביום שאחרי מחר. אירוע משמח! אין שום סיבה לעצבות.
רינה, אין על פנייך חיוך. מה קרה? שאלה השכנה.
מיכאל אמר שהבעלת הדירה ציוותה שנעזוב מיד. היא משכירה את המקום לזוג ללא ילדים, ואתם מתכננים להביא תינוק. היא מדמיינת שהילד יתבכי בלילה, השכנים יתלונן, ואליה לא נחשבות הבעיות. משכת תשומת לב.
אז מה, אין לכם מקום אחר ללכת? המשיכה השכנה.
למשפחת מיכאל יש דירת שלושה חדרים אצל הוריו, אבל שם גם גרה אחותו הקטנה. הוריי גרות בכפר, כ-20 קילומטרים מהעיר, השיבה רינה.
תשארו שבועשניים אצל ההורים, עד שתמצאו דירה חדשה, הציעו.
מיכאל כבר חיפש, אבל הבעלים, ברגע שהם שמעו על תינוק, דוחים מיד.
זה באמת בעייתי, אבל נותרו עוד יומיים אולי הוא ימצא פתרון.
מיכאל, למרות כל המאמצים, לא הגיע לפתרון. הוא חייג מספר מודעות, קיבל רק דחיות, ואז העביר את הציוד מהדירה המושכרת לדירה של הוריו. אך ההורים והאחות הצעירה לא שמחו שהמשפחה שלו תחלוק איתם את המרחב, במיוחד עם תינוק קונסיסטנטי.
בן, זוכר לפני החתונה שלנו סיכמנו שאתה עם אשתך לא תגורו אצלנו? אמרה האמא. אתה כמובן יכול לשהות בחדר שלך, אבל אנשים זרים איננו רוצים לראות בביתנו.
ורינה? היא זרה בשבילך אישה בשבילך, אבל זרה בשבילנו. אתה בחרת אותה, אנחנו לא בחרנו.
אמא, זה רק זמני, עד שנמצא בית טוב, ניסה מיכאל למשוך את המילה.
אתה יודע שאין דבר קבוע יותר מהזמן הזמני. תחילה תשהו שבוע, השבוע יפוך לחודש, והחודש יתפשט לאינסוף.
לא. אנחנו עובדים, האחות עוברת לימודים. כולנו רוצים מנוחה מלאה. עם תינוק בבית זה בלתי אפשרי: אל תדבר בקול רם, אל תצפה בטלוויזיה, והייה מוכן להתעורר בלילה מכל בכי.
אנסה למצוא משהו מהר, הבטיח הבן.
לא. החלטנו שלא כדאי לך להביא את האישה והילד למקום הזה. לא נוכל לסבול חוסר נוחות עוד, ובסופו של דבר נבקש ממכם לעזוב.
ואז האישה שלך תספר לכולם שהשוכרים עם התינוק נזרקו לרחוב. זה יפגע במוניטין שלנו, ואני לא רוצה שמישהו ידבר רע עלינו. אז אל תנסה אפילו להביא את דורה והקוסם הקטן לכאן. תמצא דרך אחרת לפתור את העניין.
עם החדשות האלו מיכאל חזר לבית החולים, לביקור משולב בחלום.
שמעי, רינה, אולי תישארי אצל הוריך עם הילד? שאל הוא.
האם אמך לא רוצה לראות נולד נכדה? השתתה רינה במופת.
לא יודעת, האמא אמרה שלא נבוא אליהם, השיב מיכאל.
זה מצוין! נשים אחרות עם ילדים מגיעות לקבל פקודות מרחבי המשפחה פרחים, מתנות, שמחה. אבל אנחנו, כמו חיית רחוב, אף אחד לא רוצה לראות אותנו, נזעם רינה.
בערב היא חייגה להוריה, וביום שבו שיחררו אותה עם הבן, הגיע לביתה אביה של רינה, יחד עם מיכאל.
אוספי, בת, נכדה, נלך הביתה. ואתה, פנה החתן למיכאל, תקריב את כל חפצי רינה ואת מה שקנית לתינוק.
הנסיעה לכפר הייתה שלושהעשר דקות. שם כבר חיכו לכל תינוק: בחדר הקטן מצוי מיטת עץ מצופה במגנטים של דובונים ושועלים, ארון בגדים לתינוק וכיסא נוח להאכלה.
בפינת הסלון חיכה שולחן ערוך לארוחת חג. לא היה אף זר, רק ההורים, סבתא של רינה והאחות הצעירה, אירא. המשפחה של מיכאל לא הוזכרה, אך דיברו בהתלהבות על שם לילד. הם בחרו לו שם: אליאס.
מיכאל נסע מיד לעיר, התחייב להביא מחר את הציוד של רינה. כשחזר, קיבל חדשות שמחות.
רינה, מיכאל, אמר האבא כשהמשפחה התאספה סביב השולחן, אנחנו עם אמא החלטנו למכור את בית הסבתא, והכסף שנקבל נחליף לכם.
נציג זאת כמתנה מהמשפחה של רינה, בתנאי אחד: הבית שבו אנו גרו יועבר לאירא לפי צוואה. רינה, את מסכימה?
בהחלט.
מחר אעלה מודעה למכירה, הוסיף האבא.
המכירה הושלמה תוך שלושה חודשים. כל הימים האלו רינה ואליאס גרו בכפר, ומיכאל חיי בעיר בדירת הוריו, ובסופי שבוע חזר לבית האישה והבן. נותרו עוד חודש וחצי לחיפוש דירה, לקבלת משכנתא ועבודה על שיפוצים.
לבסוף היום שבו רינה, מיכאל והילד הקטן, אליאס, נחשפו למפתחות של הדירה החדשה. הם עברו שם במשך כמעט חודש, סידרו כל פריט במקומו, והסדירו חגיגת כניסה.
הזמינו את הוריה של רינה, חברותיה, וחברי מיכאל. אך הוריו של מיכאל לא הגיעו הם למדו במקרה שהבן קנה דירה. כשמיכאל לקח את חפציו, האמא חשבה שהם רק עוברים לדירה שכורה אחרת.
מה קורה, בן? הזמנת את המשפחה הכפרית לחגיגה, ולא הודעת לנו שיש לך דירה משלו? יכלת להזמין אותנו! קראה אליה במכשיר.
עדיין לא ראינו את הנכד, זה לא משפחתי, חייך מיכאל.
לא להזמין את אשתי עם תינוק? זאת משפחה, לא? שאל.
הסברתי לך, אנחנו קשישים, צריכים שקט, אבל עכשיו אפשר לבוא? חייכה האמא.
למה? אליאס הוא נכד שלנו.
הבן שלנו כמעט חצי שנה, פתאום את רוצה לראות אותו רק עכשיו. זה מוזר, לא?
אין שום דבר מוזר. כשהיו תינוקות קטנים, לא היה מה לראות הם דומים.
אולי יש סיבה אחרת. אולי הפחד שהכנתי את משפחתי לבית שלכם, והגנת על הקירות כמו מצודה.
וכשרינה חיה עם אליאס אצל הוריה, גם אתם לא רציתם לפגוש את הנכד. עכשיו שיש לנו בית משלה, אפשר לבוא לביקור. סליחה, אנחנו עדיין לא מוכנים לקבל אתכם, אמר מיכאל.
מתבזים, אז? שאלה האמא. הייתי רוצה להזמין את אשתי עם הילד לחלקה שלנו בקיץ.
מאיפה זה נובע? נדהם הבן.
הילד זקוק לאוויר צח. בעיר בחמישה במאי חם מאוד, ובקיץ חום וצליל של אבק.
אם אשתי תשהה בחלקה לבד, לא יפריע לנו, אנחנו והאב נגיע רק בסופי שבוע.
חופשתי באוקטובר, שלו באביב, לא נגבה כסף, רק נטפח את הגינה ונקטוף מלפפונים שלא יתפוצצו, סיימה האמא.
הבנתי, אם נרצה לקחת את אליאס לאוויר צח הוא ייסע איתי להוריהם, השיב מיכאל.
פעם ראשונה סבתא ושל אחותו של מיכאל ראו את אליאס כשהיה בן שני וחצי בטעות פגשו את רינה בקניון. הם התבוננו מרחוק, אך לא ניגשו.
כך נראים הסבות והאבות! כתבו בתגובות מה אתם חושבים, לחצו לייק.
