בעלי האיחור בפעם הראשונה נישאתי בגיל חמישים וחמש עברו כבר חמש שנים מאז שהיום שבו חוגגנו את חתונתנו. היום אני מתבגר לשישים, והוא לשבעים וחמש. אין בזה דבר מוזר היום הכל אפשרי. מה שמדהים זה שמדובר בנישואיי הראשונים, וגם הוא בחייו הראשונים.
דמיינו אותי לא ציפיתי להינשא. אף פעם! כבר לפני שהייתי בת עשרים, נפרד ממני בחור שאוהבתי עד תום, שנקרא יגאל. הוא נעלם כשחמשת חודשים אחרי שהייתי בהריון. ראשית, סליחה אלוהים, חשתי שהחיים כבר לא שווים למשהו, והייתי קרובה לשבור את עצמי. אבל אספתי כוחות ונשבעתי שלא אתחתן לעולם. לא רציתי שאדם נוסף ייכנס לחיי ויעזוב ברגע הראשון.
המתנתי. הילדה גדלה, נישאה, נולדו נכדים, ואני, כמו חמור עקשן, המשכתי לחיות לבד. גברים רבים ניגשו אלי כמה מהם רצו להכיר אותי, אך האופי שלי הוא אם החלטתי משהו, אינני משנה מסלול. הבדידות הפכה אותי לאישה קשוחה, לא דומה לכל אישה אחרת.
והגורל, השובב, החליט לבסוף להציג בפניי אדם שהצליח לשכנע אותי לשאת תחת קן.
כאשר הפקודתי, כמו מרבית הפנסיונרים, החלטתי לשחק בגינה. נותר לי מהוריי בית קטן בטבע עם מגרש של כמה דונם. הגעתי לשם ברכבת הקלה; המסלול ארך כשעה, ולכן תמיד לקחתי איתי חוברת תשבצים כך עבר הזמן מהר.
יום אחד, בתחנה, עלה לרכבת זוג משקיע וצעיר, ולצידם בן זקן ונמוך. בתחילה כולם שקטו, ואז שמעתי את האישה מדברת בחוסר בטחון:
יפתח, אולי נבקר את הילדים ונעזור להם? אתה אבא
קולה נחתך בצלצול קולי של הבן:
מה את מדברת, אגוזה? למה אני אמור לשחוק לפני האידיוטים האלה?
הדברים הפכו לכעס וקללות כלפי האישה והילדים. הרגשתי את העיניים נצמדות למעלה והקפאתי. זה היה יגאל, אותו בחור שהשאיר אותי בהריון. כמעט ולא השתנה, רק קמטים ופנים קשות נוספו. הוא לא זיהה אותי, אך ראה את מבטי וקרא:
מה את מביטה עלי? פנה מכאן, שלא אפגוש בעיניים!
הקפאתי, הגוף כולו נרגז. פתאום, האיש הצעיר שנמצא מולנו קם ברצינות ונעמד בינינו:
אם אתה תמשיך להשפיל נשים, תמצא את עצמך מולי. אדם שמדבר כך עם נשים הוא לא גבר, אלא שפל. אני אמחוס אותך כמו רימונים!
הייתי בחושך: יגאל היה יכול לגעת בו במכה, אך הוא נטש את הכתפיים וחש משהו בלחש. פתאום התבהר לי שהאדם שלפניי הוא לא גיבור, אלא בוכן שהקול שלו נשמע רק כשמדבר לנשים. והייתי אני שחרבתי את חיי בגלל אותו? דמעות חצו לי את העיניים, והזמן עבר כמו סרט מהיר שלושים שנה חצו בטיפת מבט.
אחרי תחנה אחת, יגאל ואשתו ירדו, ואני נפלתי לבכי. הרגשתי ריקנות וכאב עמוק.
אפילו דמעות אינן משחיתות את פנייך היפות, אמר בחיוך המגן שלי. הוא הפסק להיראות קטן; לפניי ניצב גבר אמיתי. שמו היה אריאל בן מני, לשעבר חייל.
כך נפגשנו. ולפניו הרגשתי לראשונה אחרי שנים רבות שרציתי להינשא. רציתי להיות האישה האהובה.
כך היה.
אריאל ואני מאושרים מאוד. החיים, כפי שצופה, מציבים את כל הדברים במקומותיהם. לא משנה כמה שנים חייך. אפילו באסת של החיים אפשר למצוא אהבה שמביאה אושר אמיתי.
