החדר הרחב והמואר של מחלקת הלידה בתל אביב היה מלא תנועה. האוויר רעמל שמחה עם נגיעה של עצבנות קלילה. סביבו משוטטים קרובי משפחה שמחים: גברים נרגשים עם זרעים ענקיים של פרחים, סבות וסבים חדשים, וכמובן הרבה מכרים וחברים. רעש הקולות מתערבב בצחוק מדבק, וכולם מדמים את נשימתם, ממתינים לפגוש את החברים החדשים של המשפחה.
נולד לנו בן! הראשון! לחשה בחשאי האישה הצעירה שלידה סבתא מתוקה. בעיניה ברקו דמעות שמחה, ובידה חבילה של בלונים כחולים-שמיים.
ויש לנו שתי בנות! שניים באותו זמן, תאמינו! קראה בגאווה שותפתה. היא הייתה עטופה בחבילות מתנות ורודות עד גרה.
כבר יש להן בת גדולה, אז הן כעת שלוש אחיות! ממש כמו בסיפור!
אוי, תאומים! איזה נדירות! ברכות חמות!
בכל הבלגן הזה, אף אחד לא שם לב לנערה הצעירה שמנסה בכניסה דלתות כבדות. ידיה עמוסות בתיקים מלאים עד קצה, והיא כמעט נועלת את הכביסה במקום את הדלת.
מה זה תינוק? קרא אורי, בחור צעיר שהגיע לאסוף את אחותו עם אחיין, כשהביט בתיקון הקטן שמחוזק במצעי. איך ייתכן שליד ידה הימנית, לחוצה בין זרועותיה לגופה, נמצא חבילה קטנה עטופה בשמיכה?
אורי נבוך וחשב לעצמו: «איפה ההורים? איפה החברים? איך ייתכן שבעיר כה גדולה אין מישהו שמקבל אם צעירה עם תינוק חסר מגן?»
הוא פנה לעזור לנפגעת. הוא גרש את הדלתות הגדולות, החזיק עד שהיא חצתה, ואפילו נחת את עצמו אחריה.
אפשר שאסיע את המזוודות למונית? הציע בחיוך.
תודה, לא צריך, חייכה האישה, ועיניה נראו מלאות עצב וחוסר וודאות, כאילו היא על קצה דמעה. היא חיבקה חזק יותר את התינוק והמשיכה לעבר תחנת האוטובוס.
«היא הולכת ברכבת עם תינוק?!» חשב אורי בפחד. הוא רצה לתפוס אותה ולהציע לה רכבו, אך קריאתו של המשפחה קראה לו. הוא היה מוכן לשחרר את האחיינית שלו, והחליט לדרוך על דרכו אל ביתו.
אורית תמיד רצתה להיות בת מושלמת. אמה ילדה אותה בגיל מאוחר, ואף אביה מעולם לא נודע לה הוא היה תולדה של רומן קיץ קצר על חוף ים של הים התיכון. הן חיו יחד בבית קטן וצר בצפון הארץ, בקיבוץ קטן ליד נזר העמק. אמא עבדה במרקט הקטן של האזור, שכרה היה במאות שקלים בחודש לא היה זה דבר שמאפשר קניות מיותרות. אחרי שהאמא פרשה, המצב הכלכלי הפך עוד יותר מוגבל.
אורית חולמת לגדול, ללמוד, למצוא עבודה משולמת היטב ולוודא שלמשפחתה לא יחסר לעולם לחם. היא הצטיינה בלימודים, עזרה בא הבית והייתה תמיד צייתנית. בזמן שחברותיה רצו למועדונים, לצפות בקולנוע או ללכת לריקודים, אורית ישבה עם ספרי הלימוד, מסרבת לכל הצעת הליכה של השכן רפאל, שהזמין אותה לטיול בפארק.
בואי נצא לטיול! מזג האוויר נפלא! את נראת חיית מחמד על הספרים! עודדה אותה אמא.
יש לי מבחנים קרובים, חייבת לקבל ציונים גבוהים, זה ההזדמנות היחידה שלי! השיבה אורית.
רפאל, השכן, היה אהוב עליה מהכיתה הראשונה, אך היא לא חשה אותו אף פעם. ההתמדה של אורית נושאת פרי: היא עברה את כל המבחנים באיזור מצויין ונרשמה לאוניברסיטת חינוך בירושלים, מוסד מוערך מאד. לא היה לה גבול של שמחה.
היא מצאה עבודה חלקית כמזכירה במכולת, ולאחר זמן קצר הפכה למלצרת בבר הקטן ברחוב דיזנגוף. שם הכירה את מאיר, לקוח קבוע. מאיר, בחור חכם וידידותי, היה כלכלן בבנק גדול בתל אביב. הוא היה חמוד, עם חורים בחיוך שהופיעו כאשר הוא צחק. בשבועות הראשונים של הלימודים, הוא ראה אותה בבר, והחלה לשים לב אליה.
הקשר הפך למערכת יחסים, הוא היה קשוב, חביב ובעל חוכמה. לאחר שנתיים הוא הפך למנהל משכנתאות בבנק, והקריירה שלו נעה למעלה. מאיר הציע לאורית לעבור לחיות איתו בדירת שני חדרים מרווחת בגן קיבוץ.
החדשות הטובות המשיכו אורית גילתה שהיא בהריון. מאיר בחר לצחוק והגיב:
בדיוק כשעתך לשאול אותי אם אני רוצה להתחתן! החדשות המרגשות הללו! עכשיו צריך למהר, כדי שלא תגיע לחופה עם בטנה של מתכוונת למתאם! הוא חייך, מבטא אהבה מכל הלב.
הוריו של מאיר היו אישיות מבוססת: האב היה בעל מזון חלב גדול, האם עזרה בניהול העסק. הם קיבלו אותה בברכה, והקשר היה חם. האםאישית, אילנה, קיבלה את אורית בעדינות, ובמקביל ניהלה את הבדלי המעמד בחיוך. היא לקחה את אורית לבתי מרקחת יוקרתיים, השתתפה בקניות בגדי נישואין, והציגה אותה במקומות יוקרתיים. האווירה הייתה כזאת שכולם הרגישו שנכנסו למרקחת של אהבה.
החתונה הייתה מפוארת מוזיקאים, תזארים, פטריות בשרו של פידור (הקהל). אורית נבהלה מהעלויות, אך אילנה נענתה:
אל תדאגי, יש לנו משאבים! את בתו של הבן שלנו, וחשוב לנו שתיהיי באושר.
המשפחה חוותה רגעי שמחה וכאב. ביום הראשון של האולטרסונוגרפיה הרופאים קבעו שהילדה בריאה. מאיר חייך ואמר: «נסענו לשם כדי לקבל בן, עכשיו נצפה לבת!»
אילנה, שמקווה לבת, קנתה חבילות של שמלות ורוכסן לילדה. אורית חייכה והחלה לתכנן איך לעטוף את בתה. היא דמיינה איך היא תצא למופעים, תצא למופעי בלט ותלמד בבית ספר לאמנות. אילנה סיפרה לה שהן יחד יכינו חיי משפחה חום.
אך במהלך ההריון נתגלה סיכון: הרופאים חשדו אפשרות של פגיעה בעובר. מאיר הזמין את מיטב הרופאים, והמתקפה נגד האופציה הלא רצויה החלה. אורית חשה רעב, בחילה, ירידה במשקל, והיא הייתה באשמתו של הרפיון במקום השיפור האופייני לשלב השני של ההריון. היא נשארה בבית חולים, ואילנה טיפלה בינה, הכינה אוכל, ונקה, וגרמה למאייר לשאול: “למה אתה לא עוזר?”.
מאיר, שנתפס בעבודה, בחברים ובטלפון, הפך למרוחק, הוא נמאס מהשיחות על ניתוחים ובדיקות. הוא נזכר בחלום של בן, במקום בת, והחלה להתרגל לתקופה של חוסר עניין. במקביל, חטפה את תשומת ליבו סטודנטית חביבה, שהסתירה אותו מהוריו.
ההריון הסתיים מוקדם יותר מהצפוי בחודש לפני המועד, האישה נאלצה לעבור למחלקת הלידה. הכאב היה בלתי נסבל, הרופאים עזרו ככל יכולתם, והצוות התגבר על הקושי.
התינוק נולד, אך הוסר מיד מהחדר, הרופאים דיברו בקול חמור. אורית הרגישה שהשאירו אותה לבד. בבוקר ראש הרופאה הודיעה: לילדה יש תסמונת דאון. אף אולטרהסונוגרפיה לא גילתה זאת. אתם צעירים, תחשבו על קיום בריא של הילד, אולי עדיף להעביר אותו למוסד. אורית הייתה בהלם, אך סירבה לחלוטין. היא דרשה לשמור על הילדה וקראה לה אלונה.
אילנה חייגה בטלפון: אני מבינה, נעזור! אנחנו נצליח! אני כבר מצאתי פסיכולוג טוב שיעזור לך להתמודד. אורית לא שאלה, והחלה לשאת את אלונה ביד אהבה, קראה לה בשם המיוחד הזה.
מאיר ניסה לשכנע אותה: למה לא תתני לו לגדול שם? זה עומס עלי. אילנה הציעה תנאי של ויתור: או תוותרי, או שאין לך מקום במשפחתנו. אורית הבינה שהקשר נגמר היא תישאר לבד עם בתה.
בבית היא מצאה מעיל של זרה, והדלת נפתחה על בחורה שנכנסה בחולצת מאס. מי את?, שואלת אורית. היא עונה: האישה של אהובך, והולכת לארוז את חפציה.
אלונה נרדמה במיטה עם קרש, מוקפת במתנות יקרות שהאילנה רכשה. אך היא הייתה צורך של אורית בלבד.
אורית ואלונה עברו לגור אצל אימה של אורית. למרות הקשיים, היא ניהלה את עצמה ותמכה בבתה. אלונה גדלה בתור ילדה חכמה, מתפתחת ופתחה בכתיבת שירים וקוראת שירה בחיוך.
אורית נישאה לרפאל, חבר ילדות שהייתה איתו מאז ימי בית הספר, והוא קיבל את אלונה בתו של אהבתו. יחד נולדו שני בנים נוספים. אורית פתחה בלוג שבו היא שיתפה את חיי המשפחה, והקהל אהב את השירים של אלונה.
יום אחד, במאי תיאטרון בתל אביב, שהתמחה בתיאומים של תיאטרון לאנשים עם תסמונת דאון, ראה סרטון של אלונה קוראת שיר; הוא הזמין אותה להופעה. אלונה הפכה לשחקנית מצליחה, והמשפחה עברה לתלאביב, כולל סבתה.
כשהייתה בת שבעה עשר, מאיר הגיע להצגת אלונה, עם פרחים, מתנות ויין בעיניים. הוא ביקש סליחה. אורית חייכה והבינה שהיא כבר סולחה אותו מזמן.
הכל בטוב, מאיר. אני לא מחזיקה קנאה. חיי באושר, ותודה על הילדה המדהימה שלנו.
