אמא הייתה יפהפייה, אבל לפי אבא זה היה היתרון היחיד שלה. הוא תמיד חייך במוּדעון, ואני, שנפתי אליו עד קצה הלב, ניסיתי לראות את העולם דרך עיניו.
אבא לימד פוליטיקה לתלמידי תואר ראשון. הוא היה חכם מאוד, הגיע ממשפחה משכילה שטרם קיבלה את אמא בחום. רק אחרי שנים רבות גיליתי איך הם פגשו. באותה שנה, כחלק מצוות סטודנטים של “שבט הצופה”, הוא נסע לקיבוץ באיזור הדרום לבנות תאים לבעלי החיים. לאמא היה רק 17, והיא עבדה כמרגרית בחוות החלב. השכלה? שמונה כיתות בלבד, וקצת קושי לקרוא היא עדיין הייתה מזמזמת את האותיות עם האצבע ומלמעלה ברכות. אבל האופי שלה היה מדהים: עור לבן וחלק, שער זהב-דבש ארוך עד למותן, עיניים כחולות כמו וורדיות, ופנים חדים כמו חותמת. בתמונת החתונה היא נראתה כאילו יצאה ממגזין. אבא גבוה, שיער כהה, שפתיים מצוחצחות, זקן עבות היה דמות של גבריות קלאסית.
בקיץ ההוא אמא הרתה, ולפיו היה לשרוד הוא נאלץ להתחתן איתה. אולי פעם הוא באמת אהב אותה, אבל ההורים לחצו עליו, האשימו אותה ברמאות, ובאוניברסיטה התרחבו סביבו סטודנטיות צעירות, חכמות, מהשכל, שיכלו לנהל כל שיחה. כשאבא ניסה לקחת אותה למסעדות או לאירועים, היא אכלה בלי מזלג, לא ידעה לחתוך ולא חיככה, וקראה קולות צחוק רם עד שהיו לו בושה. הוא לא היסס להגיד זאת לאמא, והיא רק הנידה בראש בחיוך עצוב, לא מרמתה.
אף פעם לא רציתי להיות כמו אמא. רציתי שאבא ייהנה ממני בגאווה. לפני שהתחלתי בית ספר למדתי את הא”ב וקראתי טוב יותר ממנה. תכליתי הייתה לתרגל מספרים כדי, כשאבא ישאל אותי חידה, לתת תשובה נכונה ולהרוויח משבחתו. סביב השולחן שמרתי על כל תנועת אבא, חיקיתי אותו: אוכל בפה סגור, לא משטח את הלחם כמו היא, משתמשת במזלג ובסכין. למרות כל זה, אבא היה קריר רק מבעט מבט וקצת מסרק את שעריי הרכים ביד רחבה. ברגעים שבהם הצלחנו לשוחח, הוא היה משענת ארוכה, והייתי מתרעננת במילים שאמר לי.
בכיתה ב’ אבא עזב אותנו. אמא חיברה את האמת במשך זמן רב, אבל בסופו של דבר גיליתי שהוא מצא אישה אחרת. כששמעתי את המילה האימהית “גירושין”, חשבתי רק על דבר אחד: “אבא, קח אותי איתך”. כמובן שנשארתי עם אמא. הושארנו לדורשי דירת סבתא וסב, ששמחו רק להיפטר מאיתנו. הם שלחו לנו מדי חודש העברה קטנה אבא שלח בעזרת הבנק, סבתא על חגים וחגי ראש השנה. אבל כשהמדינה קפצה למבול כלכלי, אבא איבד את עבודתו וההעברות נעלמו. אמא קיבלה כמה עבודות של טכנאית, ניקה רצפות משעה בבוקר עד ערב. השכר היה נמוך ולעיתים תשלום מתעכב, כך שגרנו בעוני. היופי של אמא דעך, ולא מצאתי בה כלום טוב. אשמתי אותה במחשבות על כך שאבא עזב.
אבא, במקביל, הפך ליזם. יום אחד חזר אלינו, הביא לי מעיל חדש והניח מעט כסף על השולחן. היום ההוא נחרט בזיכרוני: חורף קר, חזרתי מבית הספר, לבושה במעיל ישן שכיסיו קצרים מדי. אבא עמד בכניסה למגדל, אמא הייתה בעבודה, וכל הדלתות נראו סגורות לו, הוא נשאר והמתין. נשמתי חזה הוא לא שכח אותי! הזמנתי לו תה עם סוכר, ולא הפסקתי לדבר על הצלחותיי בלימודים, מנסה להראות כמה חכמה אני. הוא הקשיב בריכוז, סיים את התה, פרש את המעיל החדש והניח על השולחן חבילת כסף ואמר:
תתני לאמא, בחודש הזה אביא עוד.
תבוא גם ליום הולדתי? שאלתי בקול רועד.
הוא הביט בי כאילו שכח שהחגיגה מתקרבת, ואז:
בטח! מה תרצי?
בובה! אמרתי, קצת מתביישת כבר לא ילדה, אבל המילה יצאה בטבעיות. רציתי את סמל הילדות מהידיו של אבא. בדרך כלל הוא קנה לי ספרים.
טוב, הוא הנהן, תהיה לך בובה.
כשאמא חזרה, סיפרתי לה בגאווה על ביקורו של אבא ועל הבובה המתוכננת.
ביום הולדתי רצתי הביתה בכל כוחי, מפחדת שאבא לא יגיע. חיכיתי בכניסה, אבל הוא לא היה. אמא אפתה עוגת שוקולד בבוקר, והציגה לי ז’קט חדש עם דוגמאות מודרניות, חלום של שנים. לא נגעתי בעוגה, חיכיתי לאבא. בערב, כשאמא חזרה מהעבודה, אכלנו יחד, אבל ההרגשה לא הייתה מהשנה החדשה דמעות נבכו והאמת נותרה בשקט.
למחרת אמא חיפצה לי חבילה קטנה:
נגיעה מהדואר, כנראה שהייתה עיכוב, היה צריך להגיע אתמול. זה מאבא.
פתחתי בתוך קופסה רוויה רוויה בפינוק רודני בובה חדשה עטופה בנייר ורוד. קראתי בקול שמח:
למה הוא לא הגיע בעצמו?
כנראה שנשלח במשימה, אמרה אמא והזיטה מבט.
הבובה הפכה למועדף עליי. לקחתי אותה איתי לבית הספר, ללא חשש משיפוטים. אבא נעלם לחלוטין, וההעברה הכספית של סבתא לא חזרה. לאט האמנתי שאין עוד מישהו בחיי חוץ מאמא, אך כל יום חסרתי את אבא והייתי בטוחה שהיום שבו הוא יחזור, יתפעל מהשגרה החדשה שלי ויהיה גאה בי.
אחרי כיתה י”א התחלתי ללמוד ברפואה. רציתי לשתף את האב, ולכן החלטתי לצאת לחיפושו. זכרתי בערך את הכתובת של דירתו של שמונה שנותיי, וגם של סבתא וסב. בלי לומר לאמא, הלכתי.
בדירתו של אבא קיבלה אותי אישה זרה, טענתה שאין אף אחד, והיא גרה שם כבר שבע שנים. שאלתי על דיירי הקודמים, היא סגרה את הדלת ברעש.
בבית של סבתא וסב לא היה תשובה. כשכבר הייתי עומדת לעזוב, פתחה דלת שכנה והגיעה זקנה עם משקפיים גדולים:
למי אתם מחפשים?
באתי לבקר את סרייג’קין. אני נכדתם.
הזקנה הביטה בי בעיניים חדות ואמרה:
אם את נכדת, אז את יודעת שהם קבורים לפני שנים.
הפנים שלי נצחו.
לא ידעתי ההורים שלנו מתגרשים, ואני
כן, כן. מתגרשים אז את, משתי? שאלה בחיוך מרוקן.
כן.
רצית לראות את סבתא וסב? שאלתי.
כן, וגם את אבא נשפתי.
הזקנה קראה לי מבט שגרף לי את כל הקול.
כולם נרצחו בגלל חובות, באותו היום, כל זה בגלל אביך
האמת פקדה אותי ברעש שקט, לא היה לי נשימה.
אל תתאוששי כך, קראה בזעקה. את צעירה, כל החיים לפניך. האם אמא עדיין בחיים?
הנהנתי בראש.
טוב, אני אכתוב לך כתובות קברות, יש לי פנקס. קחי, תדעי איפה הם קבורים, אולי זה יעזור לך.
היא חפצה בתיקיה, מצאה פנקס כתובות, קראה לי מספרי קברים וקיבלה את שם הקבר. תודה, יצאתי ברכבת ישנה, רעדתי.
הקברים היו נטושים, צמחים חורגים, חבלתי אותם כדי לראות את התאריכים. התאריך של פטירתם היה רק יומיים אחרי הפעם האחרונה שבה ראיתי את אבא.
בדרך חזרה, ברכבת הרותחת, עלה לי על הדעת ש”אבא לא יכל לשלוח לי בובה ביום הולדתי”. הבובה נשמרה עד היום, צמודה על כל מתנות שאמא נתנה לפני ואחרי. פתאום חשבתי: אולי הבובה הייתה ממתנה של אמא. חום על לחיי, גרגר בחזי התביישתי. אבא היה פושק, חתרן שמזיק לבניו. טוב שגרשנו ולא נאלצנו לחיות יחד, אחרת היינו קברים לידם.
לא סיפרתי לאמא על המסע, שקרתי שנסעתי עם חברות. חיבקתי אותה, אמרתי שאני אוהבת אותה, ושוב שקרתי:
תודה על הכל.
אמא נבהלה, הרימה את מבטיה, שהיו מצויירים בכחול וסתם מבולבלים משנים, אך עדיין נוצץ.
תמיד ידעתי שהבובה הזאת נתת לי את ולכן אהבתי אותה.
דמעות גדולות גלשו מעיניה. לא הרגשתי בושה מהשקר, אלא בושה מהשנים שבהן חשבתי שאין שום יופי באמא חוץ מהיופי החולף
הסיפור מסתיים, אך הזיכרון נשאר, כמו בובה קטנה בתיבת חלב של אהבה מתמשכת.
