היי, אז תתכונני, אני הולכת לספר לך חוויה של ממש, כאילו מדברת אלייך בטלפון, כאילו על חזה של חיבוק.
אמא שלי, שירא, הייתה יפה עד כדי שזה היה האיכות היחידה שהיא נחשבה לה. כך תמיד היה אומר לבי, אליהו. ואני, אוהבת אותו עד שמסתיימת הנשימה, הסתכלתי על כל דבר בעיניים שלו.
אליהו היה מרצה לפוליטיקה באוניברסיטת תל אביב. הוא הגיע ממשפחה משכילה, שהפעם הראשונה לא קיבלה את שירא בחום. רק אחרי הרבה זמן גיליתי איך הם נפגשו. אליהו, כחלק מצוות הסטודנטים של הקיבוץ, נסע לבנות תולות חיות בקיבוץ דרוני. שירא הייתה רק בת שבע-עשר, עובדת בתור חלבנית בקיבוץ. חינוך של שירא היה רק שמונה כיתות, ובקושי אפילו אחרי שנים רבות עם אליהו היא עדיין לא למדה לקרוא מהר, מרממת אצבעות על המילים ולוחשת את ההברה אחת אחרי השנייה. אבל יפה היא הייתה! עור שחור ולבן, שיער זהוב עד מותן, עיניים כחול-סגול, ופנים חצויות באיזור הצוואר. בתמונת החתונה נראתה כמו מודל של מגזין. אליהו היה גבוה, שערו שחור, זקן עבה, וגבריות מרשימה.
קיץ ההוא שירא נכנסה להריון, ואליהו נאלץ להינשא לה. הוא, כנראה, היה באמת מאוהב בה, אבל הוריו לחצו עליו, האשימו אותה ב”רמאות”, ובאוניברסיטה סביבו ריכזו בוגרות צעירות, אולי לא כל כך יפהפיות, אבל חכמות ומשכילות, שהיו יכולות לנהל כל שיחה. ועוד, כמה פעמים אליהו ניסה להביא אותה לאירועים, היא אכלת בלי סכו”ם, צחקה בקול רם, וגרמה לו לבושה. הוא לא ביישן להגיד זאת לשירא, והיא רק הנענע בראש עם חיוך עצוב, בלי לנסות להתווכח.
אני לא רציתי להיות כמוה. רציתי שאליהו היה גאה בי. עוד לפני בית הספר למדתי אלפבית וקראתי הרבה טוב יותר משירא. כל היום חזרתי על חיבורים, כדי כשאליהו ישאל אותי משימה במתמטיקה, לתת תשובה נכונה ולקבל שבח. על השולחן צפיתי איך אליהו מתנהג והעתקתי אכלתי בפה סגור, לא לשפוך בלחם, השתמשתי במזלג ובסכין. למרות כל זה, אליהו לא היה חם במיוחד אליי, רק מבט קל לעבריי ונגיעה ברכה על שערי הכותנה. בימים שבהם הצלחתי לשוחח איתו, הם הפכו לנחמה גדולה, והייתי מזכירת משפטיו.
בכיתה ב’ אליהו נפרד ממני. שירא הסתירה לי הרבה זמן, אבל בסוף גיליתי שלפיו יש אישה אחרת. כששמעתי את המילה “גירושין”, חשבתי רק על אחת: “אולי אליהו ייקח אותי איתו”. אבל נותרתי עם אמא. נאלצנו לעזוב את הדירה היא הייתה של סבתא וסבא, שהיו רק שמחים להשתלט עלינו. כל חודש אליהו שלח לנו העברה קטנה, וסבתא שלחה על חגים ויום הולדת. אבל המשבר הכלכלי במדינה גרם לו לאבד עבודה, וההעברות נגמרו. שירא חיפשה עבודה טכנאית, ניקה רצפות משם ועד שם, משכורת קטנה ולעיתים מאוחרת. חיינו היו קשים, והיופי של אמא דעך, ולכן לא מצאתי בה דבר טוב. האשמתי אותה שהקפיץ אותנו.
אליהו עבר לעסוק בעסקים. יום אחד הוא הגיע אלינו, הביא לי מעיל חדש וכמה שקלים. היום הזה נחרט בזיכרוני: היה סתיו, חזרתי מבית הספר בחורפתי, במעיל ישן שכבר לא סגר לי את הידיים. הוא חיכה בחוץ, אף אחד לא פתח לו, אבל הוא נשאר. הלב שלי קפץ הוא לא שכח אותי! קיבלתי אותו עם תה וסוכר, והתחלתי לספר לו על הצלחותיי בלימודים, מנסה להראות לו איך אני מתבגרת. הוא שמע בקשב, סיים את התה ובכן, הוציא לי את המעיל החדש, הניח על השולחן כמה שקלים ואמר:
תתני את זה לאמא. ובחודש הבא אביא עוד.
תבוא לחגוג לי את יום ההולדת? שאלתי ברעד.
הוא הביט בי, כאילו שכח שזה עוד חודש לפני הולדתי, ואז אמר:
בטח! מה תרצי?
בובה! קמתי פתאום, כי למרות שהייתי כבר לא ילדה קטנה, המילה יצאה לי מעצמה. רציתי לבובה, משהו שמזכיר לי ילדות.
אוקיי, הנהן, קבלי בובה.
כשהחזרה הביתה, גידלתי את אמא על הביקור של אבא ועל ההבטחה של הבובה.
ביום הולדתי רצתי הביתה ממרחקים, מפחידה שהאבא לא יגיע. חיכיתי לו בחוץ, אך הוא לא היה. אמא אפתה עוגת שוקולד והביטה בי בבוקר, נתנה לי ג’ינס עם דוגמה שצפויה באופנה, אבל העוגה השארתי ללא נגיעה, חיכיתי לאבא. הוא לא הגיע. בערב, כשאמא חזרה מהעבודה, אכלנו אותה יחד, אבל לא היה לי מצב רוח של חגיגה, ובסוף התפרדתי בבכי.
למחרת אמא קיבלה חבילה:
הנה, אמרה, על הדואר היה עיכוב, אתמול היה צריך להגיע, זה מאבא.
פתחתי, מצאתי בובה חדשה באריזה ורודה. קראתי בקול רם:
למה הוא לא בא בעצמו?
כנראה נשלח למשימה, ענתה אמא והקיפה אותי.
הבובה הפכה לאהבה שלי. נשאתי אותה לבית הספר, אפילו כשחברים צחקו. אליהו לא חזר. גם הסבתא לא שלחה עוד כסף. לאט לאט הרגשתי שהחיים שלי זה רק אמא, אבל כל יום חסרתי את האבא, והכל שעשיתי היה בתקווה שיום אחד יחזור ויגיד לי שהוא גאה בי.
לאחר סיום י”ב, נרשמתי לאוניברסיטת הרפואה. רציתי לשתף את האבא בשמחה הזאת, ולכן החלטתי לנסות למצוא אותו. זכרתי בערך את הכתובת של הדירה שלו שלמתי שם שמונה שנים, ובנוסף את דירת הסבתא והסבא, שבה היינו רק בחגים. בלי להגיד לאמא, יצאתי למסע.
בדירתו של אליהו פתחו לי דלת אישה זרה, שנשארה שם כבר שבע שנים. שאלתי אותה על הדיירים הקודמים, והיא סגרה את הדלת בחוזקה.
בסוף, לא היה שום קול מהסבתא והסבא. כמעט הלכתי, פתאום נפתחה דלת שכנה, ואישה זקנה עם משקפיים גדולות שאלה:
למי אתם מחפשים?
אני באה למקומו של סרז’קי. אני נכדתו.
הזקנה הסתכלה עלי, אמרה:
אם את נכדת, אז את יודעת שהם כבר קברו.
אדממת.
לא ידעתי ההורים שלנו התגרשו, ואני
אה, כן, כן, התגרשו אתה, אם כן, משה?
כן.
רצית לראות את הסבתא והסבא?
כן, וגם את האבא, נאנחתי.
היא הביטה בי כך שהבנתתי משם.
כולם נרצחו יחד, חובות, באותו היום, בגלל האבא שלך
הידיעה הרגשה עליי כמו משקולת כבדה.
אל תתביישי, ילדה. את עוד צעירה, לפני לך חיים. האמא שלך עדיין בחיים?
הנהנתי בראש.
כן.
טוב, אני אסדר לך כתובות של הקברים, יש לי פתק. סע והסתכל, זה יעזור לך.
היא חיפשה במגוון קופסאות, מצאה פתק, קראה לי את המספרים והקמת קבורה. תודה לה, ונסעתי, עד שנפחדתי מהדבר.
הקברים היו מלאי עשב, לא מטופחים. ניקיתי בקושי, קראתי את השמות. התאריכים הראו שהמוות קרה שני ימים אחרי המפגש האחרון עם האבא.
בדרך הביתה, ברכבת ישנה, פתאום נחתתי על כך: איך אליהו יכל לשלוח לי את הבובה ביום הולדתי? אולי היא נשלחה על ידי אמא? אדום על הפנים, תחושת בושה בלב. האבא היה רק בנקאי, גנב, והרס את הוריו. טוב שלא חיהנו יחד, אחרת היינו חורים.
לא סיפרתי לאמא על הנסיעה, נגידתי שהייתי בחוץ עם חברים. אחרי כן חיבקתי אותה, אמרתי לה כמה אוהבת אותה ושגם שיקרתי:
תודה על הכל.
היא הפתיעה במבט, עיניים כחולות של ויולה, קצת עייפות, אבל עדיין זוהרות.
תמיד ידעתי שהבובה הזאת היא ממני, ולכן אהבתי אותה.
דמעות זרמו מעיניה, לא הרגשתי בושה מהשקר, רק חרטה על השנים שהשקפתי רק על היופי העובר.
