אבא, תגיד, אפשר שנשאר אצלך כמה חודשים? שאל יואב בקפדנות את אביו.
אין בעיה, השיב בקיצור האבא.
הורי יואב התגרשו לפני כעשר שנים. אמו נישאה שוב אחרי שנתיים, והאב נשאר לבד. לאביו היה אישיות קשוחה, אפשר אפילו לומר בלתי נסבלת. ולכן נשים שבאו לחייו נותרו רק לתקופה קצרה. אבל הוא אף פעם לא ויתר על בנו. מעבר לתשלומי המזונות, הוא קנה לו את כל הצרכים והיה מעורב בחינוכו בחומריות הגברית, בלי רומנטיקה או רוך, אך עם דאגה אבאית.
יואב החל להתקיים בעצמאות מוקדם. אחרי סיום י”ב הוא התחיל לעבוד ועזב את בית אמו, שכר דירה בחדר במעון סטודנטים. כמה שנים לאחר מכן נישא לאורלי, חברה מהתיכון. הם רצו לקנות דירה על משכנתא וחסכו למקדמת, אך בעל הבית של החדר שבו הם שכרו הודיע על מכירת הדירה. נאלצו להמתין עד סגירת העסקה. יואב החליט לבקש מהאב לארח אותם כמה זמן, שכן הוא גר עדיין בדירת שלושה חדרים. דחיית האב הקתידה את יואב, והוא כמעט סיים את השיחה כאשר האב המשיך:
אפשר, רק שתשמרו על השקט.
תודה, נשף יואב ברוך.
היה ליודע שהאב אדם סגור, אוהב שקט, חוסך מילים ורגשות. דרישת השקט לא הפתיעה אותי. אורלי ידעה זאת וקיבלה את התנאים באהבה. בנוסף, היא הייתה בחודש החמישי של ההיריון והייתה זקוקה לשקט ולמנוחה. היא לא ידעה שהמילה “שקט” מתייחסת רק אליהם, ולא אל הבית של האב.
בבוקר, באיזור חיפה, קם אברהם בשעה חמש, והחל ללכת ברחבי הבית ברעש של נעליים מצחצחות. הוא עבר משירותים, למים, למטבח, חזרה לשירותים, ולאט לאט המשיך באותו קצב: שירותים, אמבטיה, מטבח. השקט של הבוקר נשבר ברעש של “קלקול! חרא עלי!”. ובכל פעם שנפלה חפץ, הוא קרא בהקלה: “חח!”, ולא חשב על כך שהאחרים שוכבים. הוא משיך, “מי לא אוהב? אפשר לצאת”.
מעבר לרעש הבוקר, הוא שלט בחיי הבן והכלה. אחרי תשעה בערב הוא אסר על צפייה בטלוויזיה הרעש מפריע לו, הוא אסר על בישול הריח מפריע, והורה לחסוך במים ובחשמל הוא לא עשיר.
זה נמשך שבוע עד שאורלי נאלצה לשכב בבית החולים. הפתעה גדולה חיכתה אותה כשאחרי יומיים הגיע החותן עם פירות.
לתינוק צריך ויטמינים, אמר בחן החותן, והוציא את השקית.
תודה רבה, אברהם, הודתה אורלי.
אין בעד מה, הנהן החותן. טוב, אני הולך. שמעי לרופא.
בטח, חייכה אורלי. להתראות.
עם השחרור, החותן קם חמש בבוקר, אבל הפעם ניסה להיות שקט יותר ולהיות חסר רעש. הוא ניסה להראות דאגה: קרא לארוחת בוקר בחן או ניקו את הרצפה בשקט. הוא ידע שהיא צריכה מנוחה.
הרכישה של הדירה התרחשה רק אחרי שלושה חודשים. האבא דרש שיתקיים שיפוץ לפני שהמעבר יחל. אורלי ילדה בזמן שהשיפוץ היה בעיצומו, והיא והילד נאלצו לחזור לבית החותן. האבא והוריו של החותן ביקרו אותם כמה פעמים אחרי השחרור, אך החותן תמיד הראה פנים קפדניות כלפי האורחים. הוא היה שמח רק מהילדה הקטנה. מבטו הקשוח נרכך כשראה אותה, ובכל זאת הוא היה מוכן להגן עליה מפני כל איום בעיניו.
בבוקר הוא לקח את הילדה הקטנה, נורית, כדי שאורלי תוכל לישון אחרי לילה ללא שינה. הוא אפילו למד להחליף חיתולים. כאשר הגיע זמן המעבר לדירתו, אברהם, תוך דמעה גברית חסרת רגש, אמר בחן:
אתם עדיין צעירים, לא כדאי לכם לחיות לבד עם תינוק. תמשיכו לגור אצליי, זה לא הרבה זמן עד שנורית תתחתן.
יואב ואורלי הביטו זה בזה בתמיהה. האבא, בפנייה, הוסיף:
זה רק זיכרון של זקנה, אם זה משגע אתכם. בואו נכניס את נורית ונארגן את הדברים. תספיקו לעבור לפני שהאל העליון יחליט אחרת.
יואב ואורלי חשבו שהאבא רק מחכה שיגלו, אך כך נמשכו הדברים. הם נותרו, כי טוב שיש סב.
ואברהם, בחיבוק חם עם נכדתו, היה שמח שהאדם האהוב והיקר בחייו הגיע אל העולם.
