אמא הייתה יפה מדהימה, אך זה היה המאפיין היחיד שלפיו פנה אבא תמיד להסתכל. הוא היה מתעקש: «היא רק יפה, שום דבר אחר אין לה». ואני, שגרמה ללב שלי לדפוק בקצב של קצב הלב שלו, ראיתי את כל העולם בעיניו.
אבא היה מרצה לפוליטיקה באוניברסיטת תל אביב. הוא נולד במשפחה אינטלקטואלית שמקבלת רק מי שמושלם, ולכן לא קיבלה את אמא מיד. רק לאחר שנים רבות נחשפתי לסיפור הפגישה הראשונה שלהם. באותו זמן אבא, כחלק משבט סטודנטים שהוצב על ידי הצבא, נסע לקיבוץ בת ים לשפץ באלות לחיות. אמא הייתה בת שבע עשרה ועבדה כמחזיקה בחלב הקיבוצי. השכלה של אמא הייתה רק שמונה שנות לימוד, והייתה קושי גדול בקריאת מילים היא צלצלה באצבעות על השורות והליצה בקול רך את הצליל של כל משפט. אך יופיה היה בלתי רגיל: עור לבן ושקוף, שיער זהוב-דבש ארוך עד המותן, עיניים כחולות כקולרי, ופנים חצויות בדיוק כמו על מודעה של מגזין. בתמונת החתונה היא נראתה כמו פוסטר.
אבא היה גבוה, שיערו שחור, זקן עבה וקרן גבריות שהייתה ניכרת. בחום של קיץ ההוא אמא שמרה הריון מאבא והיה עליו להינשא אליה כנראה שהוא אהב אותה אז, אבל הוריו לחצו עליו, האשימו אותה ברמתו של שקר, ובאוניברסיטה היו סביבו סטודנטיות צעירות חכמות, משכילות, שיכלו לנהל כל שיחה. בנוסף, בכל פעם שאבא ניסה להזמין אותה למפגש, היא אכלה באופן גס, לא ידעה להשתמש במזלג ובסכין וצחקה בקול רם, מה שגרם לאבא להביע בושה. הוא לא היסס לומר זאת לאמא, והיא רק הניחה את ראשה בחיוך עצוב, מבלי להפריע לו.
לא רציתי להיות כמו אמא. רציתי שאבא יתפנק בי ויהיה גאה בי. לפני שהגעתי לבית הספר למדתי אלפבית וקראתי טוב יותר מאמא. תרגול מספרים כל היום, כדי כשאבא ישאל משוואה, לתת תשובה נכונה ולזכות בשבחיו. סביב השולחן עקבתי אחרי תנועותיו אכלתי בפה סגור, לא ליקקתי את הלחם כפי שעשתה אמא, השתמשתי במזלג ובסכין. למרות כל זאת, אבא לא הראה לי הרבה חום רק מבט חטוף ונגיעה קלה בשיער הפרוותי שלי. ברגעים שבהם הצלחנו לדבר, הם הפכו למקלט ארוך שאני חזרתי אליו במחשבות, מדברת לעצמי במילים שהוציא לי.
בכיתה ב’ אבא עזב אותנו. אמא נסעה לשמור על האמת כמה שיותר זמן, אך בסופו של דבר נחשפתי לכך שהיה לו קשר אחר. כששמעתי את המילה «גירושין», חשבתי רק על דבר אחד: «הלוואי שאבא יקח אותי איתו». אבל נותרתי עם אמא. נאלצנו לעזוב את הדירה שצפויה הייתה לבת הסבתא והסבא, שהיו שמחים רק לשחרר אותנו. במשך כמה חודשים אבא שלח לנו תשלומים קטנים בחודש, והסבתא שלחה מזומנים בחגים ובחנוכה. אך המשבר הכלכלי של המדינה גרם לאבא לאבד עבודה, והתשלומים נגמרו. אמא קיבלה עבודות טכנאי, שטיפתה רצפות משעה לשעה, שכר נמוך ותשלומים מאוחרים, ולכן חיו בעוני. יופייה של אמא דעך, ולא מצאתי בה דבר יפה. האשמתי אותה פנימית שהאב עזב אותנו.
בינתיים אבא פנה לעסקיו. הוא ביקר אותנו פעם אחת, ונתן לי מעיל חדש והפיז מעט כסף. היום ההוא חקק אותי בזיכרון חורף, חזרתי מבית הספר לבוש במעיל ישן שהשרויקים שלו היו קצרים. אבא עמד בפתח הדלת, אמא הייתה בעבודה, אף אחד לא פתח לו, והוא נותר עומד ומחכה. נשמתי לשמוח הוא לא שכח אותי! הגשתי לו תה עם סוכר, סיפרתי עליו במרץ על הצלחותיי הלימודיות, ניסה להיראות חכמה, והאבא שמע ברגעים קצרים, סיים לשתות. הוא שלף את המעיל החדש, הציב על השולחן את הכסף ואמר:
זה לאמא תעבירי. בחודש הבא אביא עוד.
וביום הולדתי תגיע? שאלתי בחשש.
הוא הביט בי בעיניים, כאילו שכח שהיום הולדתי בעוד חודש, ואז משיב:
כמובן! מה אתה רוצה?
בובה! קראתי, למרות שהייתי כבר מבוגרת לבובות, המילה הציצה מבפנים. למה לא קיבלתי ספר כמו תמיד?
טוב, הנהן, בובה תיהיה לך.
כאשר חזרה אמא, סיפרתי לה בגאווה על ביקורו של האבא ועל הבובה שתביא לי ביום הולדתי.
ביום הולדתי רץתי הביתה בריצה, מפחד שאבא לא יגיע בזמן. חיכיתי בפתח, אבל הוא לא היה. אמא אפתה עוגת שוקולד, בימים הראשונים של השנה קנתה לי ג’ינס מודרני עם דוגמה של קשת, חלום שהייתי חפצה בו שנים. לא נגעתי בעוגה חיכיתי לאבא, אך הוא לא הגיע. בערב, כשאמא חזרה מהעבודה, אכלנו יחד, אבל רוח החג לא הייתה בתוכנו, ובסוף דמעות ירדו לי. אמא הבינה, אך לא אמרה כלום על האבא.
מחרת בבוקר אמא ניתנה לי קופסה:
קיבלת דבר מה מהדואר, כנראה נשלח אתמול. זה ממך.
פתחתי וגיליתי בובה חדשה באריזה ורודה. קראתי בקול שמח:
למה הוא לא בא בעצמו?
כנראה נשלח למשימה, ענתה אמא והסתירה את המבט.
בובה זו הפכה למועדף עלי, לקחתי איתה לבית הספר, ולא חששתי מצחוק של החברים. האבא נעלם, והסבתא לא שלחה עוד שכר. בהדרגה למדתי לחיות רק עם אמא, אבל בכל יום התגעגעתי לאבא ותמיד קיוויתי שחזורו והתרשמותו בי תביא לראשו גאווה.
לאחר סיום י”ב נרשמתי לאוניברסיטת הרפואה. רציתי לשתף את האבא, אז החלטתי לחפש אותו. זכרתי את הכתובת של דירתו, שבה חייתי שמונה שנים, וגם של הסבתא והסבא, שביקרתי רק בחגים. בלי ליידע את אמא, יצאתי לדרך.
בתוך דירתו נפתחה לי דלת על ידי אישה זרה שאמרה שאין כאן אף אחד, היא גרה כאן כבר שבע שנים. ביקשתי לשאול על דיירים קודמים, היא סגרה את הדלת בחוזקה.
בבית הסבתא והסאבא אין תשובה. כשעמדתי לצאת, נפתחה דלת שכן, והגיעה אליי זקנה מתולתלת עם משקפיים גדולות:
מי אתם?
באתי ל… אני נכדת של…?
הזקנה נסתכלו בי בחשד ונתנה לי תשובה קפדנית:
אם את נכדת, זה אומר שהם כבר קברו.
הפנים שלי חיממו באדום.
לא ידעתי… הורים שלי התגרשו, ואני…
נכון, נכון. את, אם כן, מריה? השיחה נמשכה בקול קר.
כן.
רצית לראות את הסבתא והסבא? שאלה.
כן, וגם את האבא נשפתי.
הזקנה הביטה בי כך שהבנתי כל דבר.
כולם קברו יחד, על חובות. יום אחד, כל זה נגמר בגלל אביך…
האמית נפל עלי כמו מקל ברזל, עד שלא נשאר לי נשימה.
אל תתאוננה, קראה הזקנה בחוזק. את עדיין צעירה, חייך לפני. האם אמא עדיין בחיים?
הנחתי ראשי בתשובה.
טוב, אתקשר אליך למספר קברי, יש לי מחברת עם כל המידע. קחי, סעדי, תדברי איתם, זה יעזור לך.
היא חיפשה באגפים, מצאה מחברת כתובות קברים, קראה לי על הקבר של קיבוץ רמת נפתלי, והפנתה אליי.
ביקרתי בקברי הקברים, שגדלו עשב ופרחים. קוּרתי את השמות, קראתי את תאריכי הפטירה כולם מתו כשבוע לפני הפגישה האחרונה שלי עם האבא.
ברכבת הישנה, רועדת, עלה אליי מחשבה: איך יכול היה האבא לשלוח לי בובה ביום הולדתי? האם היא בכלל מבית אמא? פתאום נמשכה לי הלב, גרון נתקע בקשר, והבנתי שהאבא היה גנב, גונב לבבות ומשאירים חורבות. ברכה למעלה שלב אלי נגעתי בי.
לא סיפרתי לאמא על המסע, סיקרתי על הליכה עם חברות. אחר כך חיבקתי אותה, אמרתי שאוהבת אותה והקרתי שקר נוסף:
תודה על הכל.
אמא הסתכלת בעיניים כחולות-כחולית, מעט מושפלות משנים, אך עדיין ברור, והקול שלה היה רך:
תמיד ידעתי שהבובה הזאת קניתי בעצמי, ולכן אהבתי אותה כך.
דמעות גדולות גלשו מעיניה, ולא חזרתי לצפייה של חטאיי העבר. רק עכשיו הבנתי שהיופי המהיר של החיים הוא רק ריחוד חולף.
