הדלתות הכפולות נפתחו בטריקה, וכל הבר של הרוכבים סובב מבטו אל האור.

הדלתות הכפולות נפתחו בטריקה, וכל הפאב המלא אופנוענים הפנה מבטו לאור בחוץ.
ילד קטן ללא בית עמד שם ורעד, האור המסנוור בולע אותו, בגדיו המלוכלכים גדולים עליו פי שניים, עיניו המפוחדות משוטטות בין הנוכחים כאילו נותרו לו שניות לחיות.
בבת אחת פתח בריצה בין השולחנות העשויים עץ, חומק בין גברים כפולים ממנו בגודל, בין ווסטים מעור וידיים מצולקות ופנים שאיימו במבטם עוד טרם זזו מילימטר.
הוא נעצר מול השולחן של ראש האופנוענים והניח את שתי ידיו הרועדות על ברכו.
“בבקשה, אדוני… תעזור לי. הם רודפים אחרי. אבא שלי אמר לבוא הנה.”
ראש האופנוענים רכן מעט, הכיסא הכבד שלו חורק תחת משקלו.
פניו המצולקות קרבו לפני הילד ללא שמץ חיוך, ללא רוך, רק ריכוז פתאומי ונוכח.
“מי זה אבא שלך, ילד?”
הילד בלע רוק, דמעות חורצות שבילים נקיים בין הפיח שעל לחייו.
הפאב כולו השתתק, וכל שניתן היה לשמוע הוא את נשימותיו.
אז הוא לחש:
“יון וִיק.”
כוס החליקה מידו של מישהו והתנפצה על רצפת האבן.
האופנוענים קפאו.
פניו של המנהיג התרוקנו מצבע.
“זה לא יתכן.”
הילד הוציא מכיסו מטבע ישנה מוכתמת בדם.
האופנוען ראה את הסמל.
ידו החלה לרעוד.
מחוץ לדלתות הפזורות הופיעו דמויות כהות באור.
האופנוען מלמל:
“סגרו את הדלתות.”
איש לא נע לשנייה אחת.
כי הפחד נכנס קודם לגברים שבחוץ.
ואז נשמעו חריקות עזות.
בריחים נטרקים.
נעילות כבדות חורקות אל מקומן.
הפאב הישן הפך באותו הרגע ממקום של עשן וערק אל מבצר של פלדה.
הילד עדיין אחז בברכו של ראש האופנוענים.
רועד.
נושם מהר מידי.
המנהיג בהה במטבע מוכתמת הדם בזעזוע.
הוא זיהה אותה בן רגע.
מטבע של שוק שחור.
קצוות חרוכות.
שלט כסף.
הסמל של “השולחן הגבוה”.
אבל לא כל מטבע.
זו נשאה גם חריטה שניה, מתחת לסמל.
שם אחד.
יון ויק.
האופנוען המצולק לחש:
“…אלוהים אדירים.”
מסביב, אנשים קשוחים שלא פחדו כמעט מכלום, לפתע נראו נבוכים וחרדים.
אחד ליד שולחן הסנוקר מלמל:
“ויק מת.”
הילד הרים אליו עיניים מיד.
“לא.”
קולו נשבר.
“הוא פצוע.”
דממה.
ראש האופנוענים כרע פתאום מולו.
ידיים גדולות.
תנועות זהירות, כאילו הילד עלול להתנפץ.
“מי אתה?”
“שמי אלי.”
“איפה אבא שלך?”
שפתיו של אלי רטטו מתוך פחד.
“הוא אמר שאם אנשים בחליפות שחורות ימצאו אותנו…”
עיניו נדדו בדאגה לדלתות.
“…אני צריך להביא את המטבע לדוד רומן.”
המנהיג קפא.
אף אחד כבר לא קרא לו כך עשרים שנה לא מאז נעלם מתל אביב וקבר כל קשר שלו ליָּן ויק.
כמה אופנוענים שלחו אליו מבטים חדים:
“רומן?”
אבל המנהיג התעלם.
כל מבטו ננעץ בילד.
“מה קרה?”
אלי בלע רוק.
ואז לחש:
“ירו על הבית שלנו.”
החדר הוקפא.
הילד שלף עוד משהו מבין שכבות הבגדים המרופטים.
תמונה מקופלת, פיח אוחז בקצה שלה.
רומן לקח אותה באיטיות.
וכל הדם אזל מפניו.
כי בתמונה הופיע יון ויק
מבוגר.
מותש.
חי.
עומד ליד אותו ילד קטן.
יד אחת שלו מונחת מגוננת על כתפו של אלי.
מאחור, בכתב יד גס:
**אם הגיע אליך, סימן שנכשלתי.**
רומן עצם עיניים.
אחד מהאופנוענים ליד הבר לחש:
“אלי אלוהים…”
ואז
בום.
משהו נמחץ בחוזקה על הדלתות, הקירות רועדים.
אלי נרתע בזעזוע.
רומן משך את הילד מיד אחוריו.
מכה נוספת.
בום.
ואז קול שליו הדהד מבחוץ.
“החזירו את הילד.”
כל האופנוענים שלפו נשקים.
רומן התרומם לאיטו.
מהר מידי לא היה פה רק איטיות מסוכנת.
כי גם את הקול הזה הוא הכיר.
המבשר.
האויר בחדר השתנה.
גם בקרב רוצחים, יש שמות שמקשיחים את הלבבות.
רומן הביט למטה על אלי.
“אבא שלך אמר למה הם רוצים אותך?”
הילד נענע בראשו במהירות.
דמעות זולגות שוב.
“פשוט אמר שאני חייב להישאר חי.”
לסתו של רומן התגבשה.
כי יון ויק אף פעם לא ברח.
אף פעם לא התחבא.
אלא אם היה משהו מסוכן מן המוות עצמו.
קול נוסף, קר וקצר, בא מעט קרוב יותר.
“הילד שייך לשולחן.”
כמה אופנוענים קיללו חרש.
עיניו של רומן הצטמצמו.
ואז הביט שוב על אלי
בפעם הראשונה
הוא שם לב.
העיניים של הילד.
לא של יון.
של מישהי אחרת.
מישהי שרומן זכר מזמן אישה שיון אהב פעם, עוד לפני שהדם והאלימות כיבו אצלו הכל.
הבעת פניו של רומן השתנתה.
הזעזוע דחק את הבלבול.
הוא כרע שוב.
“מה היה שמה של אמא שלך?”
אלי ניגב דמעות מלחיו.
ואמר בשקט:
“הילה.”
הפאב עצר נשימתו.
כי הילה ויק, כולם חשבו, לא ילדה מעולם.
באופן רשמי.
רומן שלח בו מבט כאילו העולם נטרף.
ואז אלי לחש שורה אחת, שהסבירה סוף סוף למה אפילו “השולחן” צודד בילד עזוב:
“אבא אמר שאם ימצאו אותי…”
אצבעותיו הקטנות הקיפו את המטבע.
“…ידעו שהוא הפר את הכלל היחיד שאף אחד מעולם לא שרד להפר.”