גנב הנקניקיות
אי אפשר היה שלא לשים לב לחתול הזה. פשוט משום שהוא נהג “לגנוב” מהחנות המכולת הקטנה שלי בלב תל אביב. והאמת, הדרך בה עשה זאת לא השאירה מקום לכעס. להיפך.
הייתי מחכה מדי בוקר בדריכות לתחילת ההצגה ומשדר הכול לטלפון. בערבים הייתי מקרין את הסרטונים לטליה, אשתי, וצחוק שנינו היה מתגלגל ברחבי הדירה. אז ככה:
החתול תמיד ישב זמן רב מול דלתות החנות הפתוחות, כאילו עצר לנוח רגע, ולא כתוכנית סודית. הוא סקר את הרחוב, בודק שאין עוברי אורח. אני צופף מאחורי המקרר הגבוה, ממתין לצלם את המתרחש.
החתול נכנס באיטיות, פוסע בזהירות לעבר המדף התחתון איפה ששמתי נקניקיות, קבנוס ומיני מיני לחמניות ממולאות, סוג של פינת פינוק. בשיא המתח היה מזנק, חוטף נקניקיה ובורח כאילו חייו תלויים בזה. אבל הרעב לא נתן לו להתרחק; במרחק שני מטר מהדלת, התיישב וטרף בהנאה.
הייתי יוצא החוצה וקורא בקול:
טעים?
החתול מרים אלי עיניים ומיילל בהסכמה.
אשריי, עניתי כל פעם מחדש. בוא שוב, כפרה.
אולי זה נשמע מוזר, איך יש מדף עם נקניקיות בחוץ, על אף החום, לא מקרר, ולא על מדף גלוי. ועוד נקניקיות וקבנוס מונחות אחת אחת, בודדות. אבל הכול פשוט: יש לי לב רחב ולפעמים רחמנות משונה על חתולים משוטטים.
החתול, שבחרתי לקרא לו “יובל”, הגיע מהרחוב רזה, רצוץ, פלא שהוא עוד פה. אבל הוא לא הסכים אף פעם להתקרב או לקחת אוכל מהיד. היה לי ברור צריך למצוא דרך אחרת.
בהתחלה הנחתי נקניקיה ממש בפתח, כדי שיובל כך שמתי לו שם גנוב יוכל “לגנוב” בעצמו, כאילו הרוויח את ארוחתו ביושר מוזר. וזה הצליח. אחר כך הרחבתי את המרחק, עד שנקניקיות שכבו גם בפנים אצל המדפים. שם, בתחתית, פתחתי שולחן מגונן של טוב-לב.
יובל כבר היה יכול להיכנס ולקחת מה שירצה, אבל כנראה התהליך, הריגוש הם מה שהפכו את הארוחה למעדן אמיתי. אוכל שנגנב טעים פי כמה.
התחלתי להעמיד ליד החנות קערת מים, קופסה שווה של אוכל חתולים, וקופסת חול. אפילו בניתי פינת מנוחה קטנה, עם שמיכה רכה. ובכל זאת יובל היה חשדן, לא הסכים שיגעו בו. אבל תמיד נהג לדבר איתי בשפת החתולים כשהיינו נפגשים.
הייתי מצטרף לריצה שלו אחרי הנקניקיה הגנובה, נעמד לידו ומפטפט. מדי פעם, הוא היה עוצר את האכילה ומביט בי, מעין דיאלוג שקט בן אדם וחתול.
אבל בשבועות האחרונים הסתובבה לי שאלה בראש. יובל, שנעשה שמנמן ומטופח ולא היה חסר כלום המשיך בכפליים לגנוב פעמיים ביום נקניקיה, ונעלם לאחור. ניסיתי עקוב, אך תמיד ברח ממני.
קניתי מצלמה זעירה ושידרתי הכל למחשב שבחדר המשרד. עד שתפסתי וגיליתי את הסוד של יובל.
מתוך החלון הקטן של המקלט, הציץ יום אחד גור חתולים ג’ינג’י, רעב, שקפץ על נקניקיה שהביא יובל. התמונה הזו צרבה לי בלב.
בערב, טליה צעקה ובכתה “מחר, תביא את שניהם הביתה!” אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי. יובל התרגל אלינו והיה ישן כבר באמצע החנות, אבל לגור הזה אפילו לא מתקרבים.
הימים חלפו, ודרך המצלמה הייתי רואה איך הגור הג’ינג’י שותה מהקערה או מתכרבל בפינה, אבל בהתקרבות הכי זעירה היה בורח כמו שדוּלָה טיל.
הכול השתנה ביום ההוא. שמעתי יללה מוזרה מהכניסה. לא היו קונים, יצאתי מן הדלפק ובפתח עמד הגור צווח.
מה קרה, קטן? קראתי.
הוא רץ אליי, הביט לי בעיניים והוליך אותי לסמטה שמאחורי הבניין. יובל שכב שם, מיילל. כלב נשך אותו בגב הרגל האחורית. הוא חולץ, אבל הפצע קשה.
הגור נשכב בצד יובל וילל לעזרה.
אלוהים ישמור. נשבעתי.
עטפתי את יובל במעיל, את הגור תחבתי בכיס, רצתי לרכב וסגרתי את המכולת.
חמש שעות בילינו אצל הווטרינר, בזמן שהרופא תפר וטיפל. באותו זמן התיידדתי לגמרי עם הגור, קראתי לו “להב” על שום האש בגוון שלו; מלא שמחת חיים ופטפטן.
בערב סגרתי את המכולת, ונסעתי עם יובל המתאושש ועם להב לגבעתיים, לביתנו. טליה היתה בעננים. ומה עושה אישה מאושרת?
נכון מרימה טלפון לחברות. התהליך הזה אף פעם לא קצר. יש הרבה לספר, לשתף, להתייעץ.
כשהסתיים הסבב, אנחנו שלושתנו שכבנו במיטה, יובל, להב ואני פרושים כנחשולים.
ומה איתי? צחקה טליה.
אבל להב מיד פינה לה מקום, התקרבל לידה, והתחיל ללחוץ אותה בעדינות בכפותיו.
כך קיבלו שניהם בית. היום, שני חתולים גדולים ומפוארים בקושי מזכירים את חתולי הרחוב המרוטים שהיו.
פעמים, יובל מתוך הרגל, מלקק ללהב את הראש. ולהב לא מתנגד, להפך.
מעבר לכביש, ליד החנות של נעלי ספורט, מתגוררת גורה קטנה אפורה. והמוכרת שם כל הזמן מגיעה אלי למכולת לקנות לה פינוק.
אולי יום אחד היא תיקח גם אותה הביתה?
ואולי, בסוף, ייקחו את כל החתולים לבית חם?
ואז, חתולים יהיו במחסור, ויחלקו אותם לפי תור ולפי קורס מתאים?
מה דעתכם יכול להיות דבר כזה?
