נישואין פיקטיביים

נישואין פיקטיביים.
אצלי ולבין זוגי, עמית, יש נישואין פיקטיביים.
כך קרה, שעמית ממש נזקק לנישואין למען קידום בקריירה הוא עובד בתאגיד מכובד, בראשו עומד יוסף שנהב, מעריץ אדוק של ערכי המשפחה, ראש שושלת מכובדת בעצמו. יוסף הוא אבא לשש בנות בוגרות, חותן לשישה חתנים וסבא לעשרה נכדים ונכדות.
הוא מלא גאווה במשפחתו הרחבה. בעיניו, המילה “רווק” היא קללה. ולעובדים שאינם נשואים אין תקווה, לא משנה כמה מוכשרים או חרוצים הם. מבחינתו, רווקות זה מוקצה.
כשהבין עמית את המצב, היה לו ברור: אם ירצה להגיע לתפקיד הולם ליכולותיו ושאיפותיו, עליו להיכנס לנישואין רשמיים, ומהר.
אחרי הרבה מחשבה ושקילה, פנה אליי בהצעה לנישואין פיקטיביים. הרי הוא לא סיכן כלום אנחנו מכירים עוד מהגן. האימהות שלנו חברות, ועד היום בקשר קרוב. גם בבית הספר היסודי והתיכון ישבנו יחד בכיתה. אני עזרתי לו בכתיב, והוא לי בחשבון.
בקיצור, הוא מכיר אותי מצוין, יודע שאין בי שמץ של תאוות בצע, שלא אחמוד על דירתו, לא אשאף לכספו ואף לא אנסה להוציא ממנו שקל בטעות של גירושין.
אני, מהצד שלי, מיד הסכמתי לנישואין פיקטיביים. בדיוק אז יצאתי ממערכת יחסים של שלוש שנים, הרגשתי שקודם כל אני זקוקה לשינוי ומהיר רק לא להידרדר למערבולת הדיכאון. וגם, רציתי להראות לאקס: תראה עם מי התחתנתי אדם מרשים, שאפתן, עם רכב יוקרה ודירה בגבעתיים לא מחליף אותך, אלא עולה עליך. וגם מול החברות, לרגע הרגשתי על גג העולם: אני מסודרת, בזוגיות!
המטרות שלנו התמזגו בצורה מופלאה, וכך נרשמנו לענייננו במשרד הפנים השכונתי, בלי בלונים, שמלת כלה או חליפת ערב, לא יונים בשמיים ולא רכבים לבנים עם קישוטים.
פשוט הגענו באמצע יום עבודה, חתמנו על טפסים, שמנו טבעות, והמשכנו בשגרה.
אפילו את שם המשפחה שלי שיניתי “שפרוני” נשמע יותר מסקרן מ”ברקן”.
כצפוי, שנינו הצלחנו מאוד בעקבות הנישואין. עמית קודם לחודש לתפקיד מנהל מחלקה בתאגיד, ובצדק גמור.
הסטטוס שלי כאשה נשואה הרים אותי לגבהים אפילו בעיני משפחתי וחברותיי. לא אשכח את ההודעות מהאקס: “מאחל לך אושר, ועוד קיוויתי שתחזרי אליי”. קיבלת מה שמגיע לך, ידידי.
הברית הפיקטיבית שלנו הניבה אפילו פרות מעבר למה שייחלנו לו.
אגב, עברתי לגור עם עמית, הוא שכנע אותי שזה יהיה משכנע יותר.
בוקר יום שבת.
אני עומדת במטבח, מכינה ארוחת בוקר: חביתה, לביבות גבינה, קפה הפוך. עמית אוהב לאכול כמו מלך בבוקר.
אני זורקת מבט מהחלון. יום אביבי, שמש צהובה. הכל פורח.
אביב הוא הזמן האהוב עליי.
היום מלא משימות צריך לבקר את ההורים, לסדר את הבית, לכבס, לבשל משהו לשבת: קציצות, מרק ירקות, פיצה, סלט ירקות עם טחינה. הראש מתמלא בענייני הבית והחיים, כמו כל בעלת בית מרגישה שקועתי בעשייה.
הנה אנחנו, אני ועמית, כבר שלוש עשרה שנים נשואים פיקטיבית. הבת שלנו, עדיל, עולה השנה לכיתה א’; הבן, עידו, מסיים כיתה ה והוא מצטיין בלי הפסקה, כולו דומה לאביו. כי האבא שלו באמת חכם.
לא כמו אצלי, הבעל פיקטיבי.