הבלונים עוד לא התרוממו מחדש מאז הזכוכית שנשברה.
לחישות התפשטו מתחת לנברשות כמו אש בשדה קוצים, וכל העיניים היו נעוצות בשלושת הדמויות שעמדו במרכז.
היד של האישה המבוגרת רעדה באחיזתו של הגבר.
“תעזוב אותי,” חתכה, הקול שלה פתאום חד, לא מזוהה.
הגבר התכופף אליה, חיוך מתוח מתוח על פניו.
“את עושה בושות,” לחש בשפתיים קפוצות.
המלצרית קפאה במקום, הלב שלה דופק כמו פטיש ברקות.
“בבקשה… אני לא מבינה מה קורה כאן…”
האישה פנתה אליה, עיניה נוצצות.
“השרשרת הזאת… היא הייתה שייכת לבת שלי.”
שקט רועם עטף את החדר.
המלצרית הנידה ראשה.
“לא… זה לא ייתכן. גדלתי בפנימייה, השרשרת הייתה איתי מאז שאני זוכרת את עצמי.”
הגבר הידק את האחיזה.
“ושם זה גם היה צריך להישאר,” מלמל בזעף.
הבעת הפנים של האישה התהפכהההלם הפך למשהו הרבה יותר עמוק.
“אתה אמרת לי שהיא מתה.”
הגבר לא היסס.
“היא באמת מתה.”
קולה של המלצרית נשבר.
“תפסיקו לדבר כאילו אני לא כאן!”
היא שלפה את ידיה, נסוגה צעד לאחור.
“השם שלי לא רוזמרי.”
האישה לחשה, כמעט בתחינה:
“זה כן. זה תמיד היה.”
המוזיקאים שמרו על דומייה. איש לא העז לזוז.
המלצרית נגעה בשרשרת, האצבעות שלה רעדו.
“אז למה אני לא זוכרת אותך?”
עיניו של הגבר התקשו.
כי יש דברים שלא באמת נועדו לזכור.
הוא כיווץ את הלסת.
קצת.
אבל האישה המבוגרת ראתה את זה.
ופתאום
הפחד התחלף בזעם.
כי אחרי עשרים ושלוש שנות אבל…
היא הכירה סוף סוף את פני האשמה.
מרגולית וולך התרחקה ממנו לאט.
העיניים לא עוזבות אותו אפילו לרגע.
“אתה לא איבדת אותה.”
הקול רעד. הפעם מכעס, לא מחולשה.
“אתה הסתרת אותה.”
גל של התרגשות עבר ברחבי האולם.
האורחים כבר לא שמרו על נימוס, לא על קלילות; הכול נשכח חוץ מהאמת שמתפשטת מול עיניהם.
המלצריתטוהרהביטה על שניהם כאילו הרצפה מתחת לחייה התמוטטה.
“על מה היא מדברת?”
הגבר היה הראשון שענה. קר. קריר ומשלים.
“היא פשוט מבולבלת.”
אבל טוהר שמה לב למשהו מפחיד: הוא כבר לא הצליח להסתכל עליה ישר בעיניים.
האישה הזקנה קרבה בלב רועד אל השרשרת שעל צווארה של טוהר.
ורד קטן מכסף.
שחוק וישן.
ובתוך התליון
.
חקוק כל-כך קטן, שכמעט כולם מפספסים
.
שתי אותיות:
**ט”ו**
טוהר נגעה בזה כאילו האינסטינקט הדריך אותה.
ואזמשהו הכה בה.
לא ממש זיכרוןיותר תחושת בושם חמים.
מוזיקה.
אישה מזמרת בלחש בזמן שסורקת את שיערה.
הנשימה שלה נעצרה.
האולם היטשטש לשנייה.
הגבר קלט את זה ראשון.
ופתאום נבהל באמת.
“טוהר,” פנה אליה בתקיפותnot בעדינות, אלא באזהרה
“את צריכה לשבת.”
האישה הסתובבה אליו כל כך מהר שהכיסא שלה כמעט נפל.
“אל תעז להגיד את שמה כאילו מגיע לך.”
שתיקה.
שתיקה טוטאלית.
ואז פנתה לטוהר, דמעות יורדות סוף סוף.
“כשהיית בת ארבע…”
הקול שלה נשבר.
“…היית מחביאה עוגיות בתליון כי חשבת שגם פרחים מרגישים רעב.”
טוהר קפאה.
כי היא נזכרה בזה.
לא באמתרק הבזק.
אצבעות קטנות פותחות עלי כסף.
פירורים.
צחוק.
הרגליים שלה קרסו כמעט.
“איך?”
הגבר קפץ מיד.
“זה מספיק.”
אבל מרגולית הרימה את הקול בפעם הראשונה באמת.
“לא!”
והקול שלה הרעים בין הקריסטלים והשיש, כל כך חזק שכולם נבהלו.
היא הצביעה ישר עליו.
“תסביר לה למה היא התעוררה בבית ילדים שלוש ערים מהבית שלה!”
המסכה של הגבר התנפצה סוף סוף.
טוהר בהתה בו.
הלב שלה דופק כמו תוף.
הידיים רעדו כמעט בלתי נשלט.
ואז
לאט
היא הבינה.
לא את כל התמונה.
אבל מספיק.
דוחות הפנימייה עם דפים קרועים.
תרומות חודשיות ממקור לא מזוהה.
הגבר הזה
שמופיע בכל ערב התרמה לילדים עזובים.
צופה בה מהקהל, מבלי לדבר איתה אף פעם.
הקול שלה היה בקושי יותר מלחישה:
“…מי אתה?”
הוא הסתכל עליה.
ולראשונה
נראה באמת אשם.
האשמה שבאה כשכבר מאוחר מדי.
“שמי ויקטור וולך.”
מרגולית עצמה עיניים בכאב.
כי חלקו הגרוע של הסיפור הגיע עכשיו.
ויקטור נאנח,
ואז סוף סוף אמר את המילים שקבר במשך עשרים ושלוש שנה:
“אני זה שנהגתי בלילה שבו ההורים שלך נהרגו.”
שאיפה קשה קרעה את האולם.
טוהר עצרה נשימתה.
הקול של ויקטור רעד.
“הייתה תאונה. אמא שלך חיה מספיק זמן להתחנן שאשמור עלייך.”
מרגולית הביטה בו כמו רואה שד.
“אבל היה יותר כסף במותה מאשר בחיים שלה.”
ויקטור התמוטט כמעט.
“סיפרתי לכולם שגם הילדה מתה…”
העיניים שלו דמעו.
“…כי אם היו מוצאים אותך, הירושה לא הייתה מגיעה אליי.”
החדר שקע בשקט מת.
ואז טוהר לחשה את המשפט שהשאיר אותו מרוסק:
“כָּל יום הולדת”
הדמעות שטפו את פניה.
“כשהייתי מכבה נר לבד”
היא הביטה בעיניים של הגבר שלקח ממנה שם, משפחה, חיים
“אתה כבר ידעת איפה אני.”
