תומר אבידר גדל ללא אב. נכון, היה לו אב, אבל כשהיה תומר בן 4 בלבד, אביו נהרג.
אביו, מיכאל אבידר, שירת כלוחם ביחידת החילוץ וההצלה של פיקוד העורף, ונהרג בעת חילוץ ניצולים בהריסות לאחר רעידת אדמה במדינה אסיאתית. איתו נהרגה גם נירה, כלבת רועה גרמנית שהוא גידל מאז שהייתה גורה.
אמו של תומר, נטע, נשארה אלמנה ולא נישאה מחדש, גידלה את בנה לבדה.
כשהגיע לגיל 14, תומר הצטרף לחוג כלבנות לנוער שבמועדון הכלבנים ברעננה. נטע קיבלה בברכה את בחירתו, אך את לבה ליוותה דאגה כבדה שמא ילך בדרכי אביו ויבחר במקצוע מסוכן. כשהיה בן 16, הביא הביתה גור רועה גרמנית, ובהתחלה התקשה לבחור לה שם.
יום אחד שב מבית הספר ושמע את אמו פונה אל הגור:
אוי, שוב עשית בלגן… שד משחת…
תומר חייך לעצמו. כשהיה ילד קטן, בכל פעם שבה חזר מהרחוב מלוכלך או עשה שרירים, אמו נהגה לאמר את אותו הביטוי. תומר נכנס לסלון וצחק:
הנה, מצאנו לה שם. היא תהיה שדה.
במשך שנתיים הפכה שדה לכלבה מרשימה, חזקה וממושמעת. תומר היה גאה בכישרונותיה ובהתקדמות שלו.
הגיעה העת לגיוס. תומר פנה לבקו”ם בבקשה לשרת יחד עם הכלבה. בסתר הכין את שדה לשירות קרבי, וקיווה שיצליחו במבחני התאמה. נקבע להם שמקום ההכשרה יהיה מחנה צריפין, שם במשך שלושה חודשים עמדו במבחנים קשוחים והוכיחו את עצמם.
לאחר ההכשרה שובץ תומר עם שדה לאוגדת גבול הצפון. היחידה קיבלה אותם בחום, והצירוף “שדה ואבידר” הפך לשגרה: בכל פעם שהם יצאו לסיור, הלוחמים קראו “שדה ואבידר בדרך למשימה!”.
הכל התנהל כסדרו, עד שלילה אחד בבעת סיור נתקל הצוות בחולית מחבלים. התפתחו חילופי אש, בהם אחד הלוחמים נפצע, השני נהרג, ותומר נעלם.
גם שדה נורתה ונפצעה. אזעקת כוננות הוכרזה, והיחידה סרקה את כל האזור, אך לא מצאה את תומר.
חודש ימים חיפשו אחריו שני צבאות, אך ללא תוצאה.
את הבשורה המרה הביא אליה נציג קצין העיר, שבא עם שדה לצידו. הכלבה החלימה מהפציעה, אך צלעה קלות על רגלה הקדמית.
נטע הקשיבה לסיפורו בשקט, דמעות זולגות מעיניה, ליטפה את ראשה של שדה שהצמידה ראש לרגליה. הקצין דיבר על תקווה, ניסים והמשכיות החיפושים, אולם דבריו חלפו מעליה. היא הביטה לעיניים של שדה ואמרה:
אוי, שדה שלי.
מאז החלו לראות בפארק מדי בוקר וערב זוג מיוחד אישה בשנות החמישים לחייה, מהלכת באיטיות בשביל שבין העצים, מובילה את שדה ברצועה.
משהו בשקט ובחוסן של השתיים ריתק עוברי אורח. מעין תחושת כבוד, כאב פנימי והשלמה, הרגישו שהקשר ביניהן עובר הרבה מעבר ליחסי בעלים וכלב.
נטע הורתה לכלבה בקול נמוך, הרבתה לשוחח איתה, ושדה הקשיבה בדריכות, ללא נביחת יתר.
שדה, היום נאפה חלות עם בצל ובזיליקום. הבצק כבר תפח. מחר שבת ונלך לירקון, תשתכשכי במים.
חלפה שנה. שוב דפקו מהצבא. הביאו לה אספקה, אוכל לכלבה. הסבירו שבחלוף שנה ללא אות חיים, ניתן להצהיר על בנה כנעדר שמעמדו נופל לחלל.
נטע קיבלה את ההודעה בשקט, הודתה על הדאגה וסגרה את הדלת בעצב-מתוק.
אל תקשיבי, שדה. תומר חי. אני חשה בזה.
יום אחד נשמע צלצול בדלת. עמד שם בחור צעיר, לא מוכר. נטע התבלבלה, אבל שדה לא נבחה להפתעתה, זנבה רקד.
שלום רב, נטע אבידר. אני גיא פורת, שירתתי עם תומר, בן… גמגם מהתרגשות, שלום שדה, הכרת אותי שוב, פושעת…
דיבורו שבר את מעטה הקרח והם ישבו ערב שלם לשיחה. גיא סיפר על השירות המשותף, נטע הגישה תה ועוגיות, הראתה אלבומי ילדות, נזכרו יחד בארועים שמחים.
פתאום קפא גיא, פניו הרצינו, אסף אומץ:
נטע, אל תחשבי שאני משוגע, לחש כמעט ללא קול.
נטע נלחצה:
מה קרה, גיא?
תומר ביקש ממני לומר לך, שהוא עוד יחזור הביתה.
אמו צנחה בכיסא, הסתירה את עיניה, דמעות שטפו את לחייה. שדה נעמדה, נגשה אל גיא, נגעה בו באף ונבחה חלושות.
אל תדאגי. לא פגשתי את תומר, ואין לי מושג איפה הוא. אבל… לפני שבועיים הוא הופיע לי בחלום וביקש למסור לך את הדברים האלה.
היא בכתה ללא בושה, שדה ליקקה את ידה. גיא ישב דומם, לא העז לקטוע את רגע האושר-כאב הזה. ידע שחלום אינו הבטחה, אבל לא יכול היה שלא לבוא ולבצע את שליחותו.
עוד שנה עברה. ושוב נטע ושדה בילו בשקט בפארק, מטיילות ומדברות, לא מבחינות באיש סביבן.
הייתה זו סתיו זהובה. השמש פילסה פני קרניים מבעד לעלווה הדלילה והאירה, מצמצמת את עיני העוברים והשבים. הן הגיעו לקצה השדרה וחזרו על עקבותיהן. מהצד השני הופיע דמות גברית גבוהה, הולכת לאט, צולעת קלות.
שדה נדרכה, עצרה בבת אחת ויבבה חרישית נפלטה מפיה. נטע שחררה אינסטינקטיבית את הרצועה, שדה הרגישה את החופש ורצה, שוכחת מכול כאב, ישר אל מול ההולך מולה תומר.
נטע נשארה לעמוד, ידיה צונחות לצדדים, בוכה בדומיה. ושם, מרחוק, התחבקו תומר ושדה לראשונה מאז החושך.
