החתול, שכבר כמעט השלים עם גורלו – לקפוא, למות ברעב, בבגידה ובייאוש – לפתע הרגיש לצידו משהו קטן וחמים…
הרי גירשו אותו. פשוט הוציאו אותו. אחרי עשר שנים בבית אחד.
הסיבה הייתה עצתו של רופא: כביכול לתינוק שנולד עלולה להיות אלרגיה לפרווה. אותה “אולי” מעורפלת חרצה את גורלו של החתול.
ברור שמבוגר בן עשר אף אחד לא רצה לאמץ. האיש, בלא היסוס ובאין כל ייסורי מצפון, הוציא אותו אל הרחוב הסמוך. אל השלוליות, לקור הירושלמי. הוא ידע שהחתול לא ימצא את הדרך הביתה. ואולי לא ישרוד את הלילה בכלל הבטיחו ברד ברדיו.
קור מחושב. היגיון יבש.
לולי התערבה בו פתאום יד הגורל באמת כך היה נגמר הסיפור. אך משהו השתנה. אותו חתול כבר התכונן לוותר, ולידו פתאום הרגיש חיים. חום.
במאמץ שינה תנוחה. סובב ראשו ונעצר.
מולו התגוללו שני גורים זעירים, עיניים פקוחות לרווחה. הם הביטו בו באמון ובתקווה.
“נו באמת…” נהם בייאוש עייף, “אפילו למות בשקט לא נותנים לי? על מה מגיע לי כזה עונש?”
גורי חתולים. גם אותם זרקו. שני קטנטנים באותו קור, באותה אכזריות. למה? מי יידע. אבל המציאות הייתה ברורה: אם הוא יוותר גם הם לא ישרדו. יקפאו לצדו.
התחיל להזיז את רגליו התקועות מהקור. קיבץ את הגורים והצמיד אותם אליו, מתחיל ללקק. הם נדחקו בו ברעדה, כאילו אינם רואים בו סתם אמא, אלא תקווה לאחרונה.
“טוב, נכנסתי לבעיה…” נאנח לעצמו.
הבטן התהפכה מרעב. לגורים היה ודאי גרוע יותר. התרומם בצליעה וגרר את עצמו אל פח הזבל שבסמטה יש שם לפעמים שארית ריח של אוכל.
במאמץ אסף כמה פירורי שניצל קפוא טחינת עוף בשארית כוחו, חזר אל הגורים, נתן להם לאכול ומה שנשאר גמר בעצמו. שוב שבעים, נדחקו אליו הגורים, התכרבלו סביבותיו ונרדמו.
גם עליו נפלה שינה לא צפויה.
העירה אותו קול:
“אמא! אבא! תראו, כאן חתולה עם גורים!”
כמעט צחק. “ברור – ‘חתולה’…”
אבל הילדה לא עברה. אחרי עשר דקות חזרה. ביד אחת שקית אוכל חם, בשנייה שמיכה ישנה, אך עבה. כבר לא שכבנו על האדמה היה שמיכה חמימה.
לא עבר זמן רב וחזרה שוב, הפעם עם אבא. הוא הביא מלונה קטנה, מחתיכות מדף ישן. על הדלת דף כתוב בטוש אדום: “לא לגעת. לא לגרש. אנחנו מאכילים. דירה 22”.
בלילה הגיעו שכנים, מביאים קופסאות אוכל, שאריות, קופסאות מטרנה לתינוקות. איכפתיות ושיתוף לב פשטו בכל כניסה.
למחרת, באו שוב הילדה עם האבא לראות את “אמא של הגורים”. הגורים, אחרי ששבעו, אפילו לא הצליחו לזחול עד אליו נפלו ונרדמו בדרך.
בערב, כשחזרה המשפחה, קפצו הגורים ביללה שמחה אל הילדה.
אני צפיתי מהמלונה, פיהקתי. לא התכוונתי לצאת. כבר פעם בגדו בי לא רציתי לסמוך שוב.
“אמא,” אמרה הילדה. “עוד לא האכלת את אמא של הגורים. גם לה בא לאכול…”
“עזבי,” גיחכה האם. “היא גדולה, תסתדר לבד.”
“איזו אמא?” תמה האב. “זה בכלל חתול, לא חתולה.”
“מה פתאום?” התעכבה האם. “הוא דואג להם, מלקק בטח חתולה!”
“תסתכלי טוב,” גיחך האב. “אין לו לא מראה של אמא, ולא שום סימן ללקות גורים…”
האמא התכופפה, נגעה בבטני בעדינות. התרעמתי ובהיתי בה במבט נעלב.
“אלוהים…” לחשה. “זה באמת חתול…”
“אכן, צדקת,” גיחכתי בלב.
“כל הסופה הזאת… כל הזמן הזה טיפלת בהם לבד? חיממת? האכלת?”
לא זעתי. מה לי ולדיבורים? כל מה שעניין אותי הגורים, שאותם עוד לקוות למסור, ואז להיעלם. בשקט. בלי דרמה.
אבל הגורל שוב התערב.
האם לא עזבה. דמעות מילאו עיניה.
“אמא,” לחשה הילדה, חובקת גורים. “תראי הוא היה ביתי. זרקו אותו לא מזמן…”
“כן,” הוסיף האב. “מישהו החליט שהוא מיותר. והוא, במקום להיכנע, נהיה בשבילם… אמא. דחה את מותו בשביל זמן של אחרים.”
“אתה עושה לי בכוונה?” ייבבה האם.
“אני רק מציין עובדה,” השיב האב בשקט.
ניגשה אלי. בזהירות הרימה, חיבקה.
התכווצתי, כמעט פרפרתי מידיה… ויצא לי רק מיאו רך וגרגור. לא הבנתי בעצמי למה.
חשבתי: יאכילו, ירחצו ואז יגרשו שוב. אבל…
מצאתי עצמי בחדר המקלחת. גם שמפו היה. מחיתי בקולי קולות, אבל הילדה והאמא ליטפו והרגיעו.
אחריה – מגבת חמימה, ספה רכה, אוכל טוב. והגורים, כמו תמיד, התחבאו תחת בטני ונרדמו.
“זה חתול גיבור,” לחשה האם, מלטפת בגב. “לא כל בן אדם היה עושה זאת…”
“מתחנפת…” פיהקתי בלב. “נו טוב. מחר אשאף לשרוט.”
והינה שוב גרגרתי. הילדה צחקה.
“טוב, אולי לא אגרד,” חשבתי. “נראים שהם באמת בסדר.”
הצמדתי את הגורים ולקקתי אותם. האמא שוב בכתה.
“משונות הן הנשים,” חשבתי. “בהתחלה רוחצות, ואז בוכות. בטח ייסורי מצפון.”
נרדמתי חזק, מחבק את הקטנטנים. לא ידעתי עד כמה צדקתי: בדיוק האמא אסרה בזמנו להכניס ‘משפחת רחוב’. לכן את המלונה בנו אבא עם הילדה.
וכך שלושתנו אני והגורים נרדמנו בחיבוק פרוותי.
והמשפחה עמדה לידנו, מתבוננים בשקט בחתול הזקן, שהתגלה טוב מלב האדם.
“אבל לפחות לא התעלמנו, נכון?” לחשה הילדה.
והאבא והאמא רק הנהנו בשקט.
אולי זה המעשה הכי נכון שעשו בשנה האחרונה.
למדתי משהו בלילה ההוא: לכל פינה קרה בירושלים, כך מסתבר, יכולות להגיע חמלה וחום גם אם לא תמיד מצד מי שמצפים לו. לפעמים, דווקא כשאתה מוותר יש למישהו אחר סיבה להמשיך.
