החיים המדהימים
בחתונה של החברה הכי טובה שלי, גילי, שתינו ואכלנו יומיים בלי לחשוב על מחר ובלי להשאיר חתיכת עוגה לנמלים. החתן, דניאל, היה כל־כך יפה שפשוט חבל על הזמן עיניים כחולות כמו שוקולד קינדר אאוט אוף סטוק, ריסים עבים וארוכים כמו של איילה תגידי, מה זה, למה לבנים מגיע מתנה כזאת, הטבע? סנטר חד, אף יווני ובעיקר עור חלק כאילו פספס את קבירת הגיל. מטר תשעים, כתפיים של שור וחיוך ממיס בקיצור, דוגמן של עלית, בגרסה שלנו.
כולנו חרשנו אותו בעיניים כאילו מחפשות תעודת אחריות. אילו לא אהבנו את גילי באמת, כבר הייתה קטטה קבוצתית מתחת לשולחן. כן, דניאל היה יותר מדי שווה.
“נו, איזה גבר את השגת לעצמך!” התנפלנו על גילי במבטים של “נכון, את תוותרי קצת לאנושות?”
היא מצידה, עם מבט מתוק, אמרה:
“די בנות, אני אוהבת אותו לא בגלל החיצוניות! דניאל בכלל מושבניק, גר עד לא מזמן אצל סבתא, מנהל משק, עושה הכל בידיים ואפילו יודע לגהץ. הכרתי אותו כשאמא שלי קנתה כאן בית קיץ, והוא עזר לבדוק את האינסטלציה. נשמה, רגיש, ישר ואחלה בנאדם. למה אתן חושבות שזה קל לשכנע גבר כזה לעבור לתל אביב? התווכחנו שבועיים, כמעט קניתי לו כרטיס לרכבת, נשבעת.”
דניאל מהר מאוד השתדרג: תוך שנתיים כבר ידע לזהות וויסקי איכותי מרק לקואנטרו, דיבר על פוליטיקה כאילו גדל בכנסת, הבין בבושם יותר ממני, ראה חצי אירופה, עקב אחרי מדד תל אביב 125 ועשה פדיחה רק פעם אחת כשנתפס בלי “שלום” בסלנג. במקביל, אבא של גילי דאג לו לרכב חדש ותפקיד שווה במשרד, ואמא שלה הוסיפה דירה קטנה (נחשו מאיפה).
אחרי שנה גילי גילתה את הפטיש המוזר של דניאל: גרביים לבנים. אך ורק. הוא הסתובב איתם בכל מקום בסלון, בחנות, אפילו מתחת לחופה, ואם הרגיש נועז גם בגשם עם סנדלי קרוקס. גילי, באופן כללי, פחות התחברה להייטק הלבן הזה אבל היא שטפה רצפה פעמיים ביום וקנתה אקונומיקה במבצע כי ככה זה, אהבה עם גרביים באה עם אחריות על ניקיון.
וככה דניאל קיבל את הכינוי “גרב”.
כשהיא הייתה בהריון, חודש שמיני, גילי הופתעה לגלות שלגרב יש כבר אישה במילואים ועוד בחודש שמיני בעצמה. שיא הרומנטיקה. דניאל גויר בהקדם: סולק, פוטר, קולל והוזכר בצומות של נשים מרוקאיות. ואז נפרסה השגרה הדביקה של סתיו מיואש: גילי שכבה במיטה הגדולה ופשוט בהתה בתקרה.
“אני אבכה אחרי, זה לא טוב לתינוק עכשיו,” הייתה אומרת בעברית של מדוזה.
שכבנו איתה במשמרות, כל חברותיה, מחליפות שתיקות ועושות פוזות של כאילו כלום לא קרה וברור שכולנו עמדנו להתפרק ולהתחיל לתלוש דפים מהספר של החיים, רק שזה לא מה שהיה צריך כרגע.
ביום השחרור מבית החולים היינו מגיעילות עם בלונים מהפיצוציה, ניסינו לשחד את הצוות בהר ציון שיתנו לנו לחלק תה ולצאת איתנו לחינגה באבו גוש, ואבא של גילי, מרוגש כילד קטן, השאיר כתובת ענקית בעפרון מתחת לחלון: “תודה על הנכד!” ונסה לשיר משהו, עד שהאיש ביטחון איים ללוות אותו לפינת הסיגריות. בסוף, הוא רק התחלק איתו בקפה שחור קטנה.
כל delegציה דמעה בהתרגשות, גם כשבדקנו בזהירות את התינוק עוצמים עיניים שלא נדבר על “האף היווני” שפתאום הוטמע אצל עומרי הקטן. רק גילי, אפילו ברגעי האושר, לא הזילה דמעה:
“אני אשמור לפעם אחרת. אולי זה יעשה משהו לחלב…”
עוד חודשיים שמרה על שקט מוחלט, ואחר כך לקחה את עצמה לאיילון בלי גפרורים, אבל עם הרבה רצון לפרק, לצעוק, לחבוט, לתבוע הסברים ולעבור ניקוי יבש רגשי. רצתה לראות את הצד השני, לבחון את עיניה של הבוגדת אולי להכניס סטירה מילולית (“אוהבת לנסוע? אז תסחבי גם תיק, האיומה הזו!”) ולעשות מבט של “מי את חושבת שאת בכלל?”. כי יש גבול.
הכירו לה את הכתובת כמה שכנות מהכניסה, בדרך לחנות השוקולד, נתנו לה פרטים וגם, בשביל הפרוטוקול, פרשנות למצבי בגידה מארץ הביקורת. רצתה בעצם כבר לוותר, אבל נשארה.
לחצה על הזמזם של קומה 5, וידעה או שתריב, או שתצעק, או שתשים את הכל על השולחן.
כבר בקומה הראשונה החליטה שבטח אף אחד לא בביתהיה נחמד אם זה היה ככה. בקומה השלישית שמעה בכי קורע לב של תינוק אי שם מעליה. פתחה לה את הדלת מישהי רזה, מימייה ודומעת, שלא התאימה לפרופיל “הורסת משפחות” שדימתה.
בעודה חושבת מה להגיד, הבכי מהחדר המשיך לצרוח בתוך הדירה.
“שלום, גילי. דניאל לא פה כבר שבועיים, ואיפה הוא באמת שאין לי מושג,” אמרה הבחורה בכנות ונפלה על הרצפה, בוכה.
פתאום, מהפכת הפרצוף נמחקה לגמרי רק רצתה להיכנס, להרגיע את התינוק, אח”כ אולי לעקוץ יפה וללכת.
התינוק היה יבש וחלש מבכי, אמא שלו מוטלת חסרת אונים במבוא כניסה, עם מקרר ריק וארונות חורקים מריקנות כל הזיכרונות האלה נצרבו אצלה עמוק. היא מצאה פתק שרשם: “מבקשת סליחה, במטבח…”
הבחורה בכתה בפנים ואמרה: “אין לי לאן ללכת, אני חייבת לפנות תוך יומיים. החלב נגמר, דניאל נעלם, וכסף בכלל לא היה… אני מתנצלת. לא ידעתי. תרביצי לי מגיע לי. הבן שלי זה יונתן, תזכרי את השם. הוא גדול מהבן שלך תשע ימים.”
גילי כבר רצה הביתה תוך עשרים דקות התינוק שלה ירצה לאכול. אבל לא לפני שהעמיסה את יונתן, את אמא ההמומה, ועוד שתי מזוודות של בגדים משומשים שמצאה בפינה ורצה הביתה בריצה. חושבת איפה היא תשים עוד מיטה.
אחרי שלוש שנים חגגנו בחתונה של יעל, ועוד שנה של גילי. הבעל החדש של גילי שונא גרביים לבנים, טוען שצריך לגוון ואוהב את אשתו, הבן ושתי הבנות החדשות. יעל היא אמא לארבעה בנים ובעלה עדיין לא איבד תקווה לבת מתוקה, פעם, אולי.
חיים פשוט מדהימים!
