יומני היקר,
אני ונעמה ישבנו על המיטה הישנה בחדר הקטן בקריית שמונה. שתינו עטופות בסוודרים עבים, מצטנפות מהקור, למרות שהתנור רק התחיל לפעול. החורף בגליל לא מרחם, והחום מגיע לאט־לאט.
“אל תדאגי, אמאלה,” ניסיתי להרגיע אותה, מניחה לה כוס תה רותחת בידיים. “אנחנו נסתדר, מבטיחה. הנה, אל תשכחי לקחת את התרופות שלך.”
נעמה מבחינה טכנית בכלל לא הייתה אמא שלי היא חמותי, בעצם, ויותר נכון לכתוב, כמעט חמות לשעבר. אבל בשנים האחרונות, אחרי שאיבדתי את ההורים שלי, היא נהפכה לי למישהי הכי קרובה בעולם.
כך קרה שמצאנו את עצמנו לגור יחד: אם, בן וכלה לשעבר אני.
התחתנתי בגיל שלושים, מאוחר מהמקובל בישראל. הייתי אשתו השנייה של ניר. כשהכרנו, הוא כבר היה גרוש, והמצפון שלי היה רגוע. מעולם לא פגעתי במשפחה קיימת.
נעמה אהבה אותי כמעט מהשנייה הראשונה. וגם אני נקשרתי אליה היא חיבקה אותי, שמעה, תמכה. בילדות נשארתי די לבד בעולם, ואצלה הרגשתי סוף סוף שייכת.
“אתן שתי מזימות, שתיכן,” היה צוחק ניר.
חמש שנים הנישואים עברו כמו חלום, עד שניר השתנה. פתאום נהיה קצר־רוח, עצבני, מרבה להיעלם מהבית, חוזר מבושם מריח בירה, ולרוב פשוט צועק עליי וגם על אמא שלו.
אז הופיעה המאהבת. יום אחד אמר לי לקפל את הדברים נתן לי יומיים בלבד. אפילו לא הספקתי ללכת והוא כבר הביא את הבחורה שלו, עם מזוודה.
כנראה באמת רצתה לראות אותי ולהוציא את כל הרעל. בחורה גבוהה, שפם על שפתה, שפתי ענק וריסים מלאכותיים שגורמות לה למצמץ כל הזמן. לא התאפקתי ופרצתי בצחוק.
“שידרגת אותי ל… לזה? שיהיה לך בהצלחה, אני ממילא לא מצטערת.”
“נו, לפחות איתה כיף,” ענה בבוטות, “אתן שתיכן כמו שתי זקנות. תרנגולות.”
“למה לערב את אמא שלך?” עניתי, כבר עייפה מהמריבות.
“ניר שלי,” קיפלה אצבעות במתיקות מזויפת, “היא נשארת איתנו? עדיף שתיקחי איתך את אמא שלך, למה שנצטרך עוד אחת כמוה?”
ניר סובב אל נעמה: “די, אמא, זמן שתצאי מהבית. את כבר לא צעירה.”
נעמה אחזה ליבה באימה: “לאן בדיוק אלך? כל החסכונות שלי הלכו אליך, למחזר את המשכנתה, שתוכל לבנות את הבית.”
“לא צריך יותר דרמות, תישארי, אבל אל תצאי מהחדר שלך. מעכשיו הבית של אילנה.” (השם של המאהבת.)
“פשוט תיקחו את כל מה שאתן רוצות לא צריך שטויות,” התערבה אילנה בהתנשאות.
ניר שתק. כבר אי אפשר היה להציל כלום, הוא הבין שאמו כבר לא תסלח ואולי בכל זאת תסלח, כי היא אמא.
חצי שעה אחר כך, עמדתי לצד הרכב. נעמה כבר התמקמה מאחור, בוכייה בשקט לתוך הטישו. היא אפילו לא הביטה חזרה אל ניר. מה אפשר לעשות כשאת נותנת הכול ונשארת מיותרת?
“מה נעשה, בת שלי?” שאלה בשקט.
“יהיה טוב, יש לי קופת חיסכון, ובינתיים יהיו לנו המשכורת שלך והפנסיה. נסתדר, על לחם וחמאה אף אחד עוד לא נשאר רעב.”
הגענו בחזרה למושב שלי בגליל, אור יום עוד היה, קר בבית מיד הדלקתי את התנור, מילאתי מים, שמתי קומקום.
“את טובה בזה, כאילו כל החיים גדלת פה,” מחייכת נעמה.
“הסבא לימד אותי הכול,” עניתי. טוב שיש לנו אוכל, לא צריך לצאת עכשיו למכולת ולשמוע רכילויות של מושבניקים.
קצת היה קשה לחזור, אבל לאט־לאט הבית התחמם.
בתוך זמן קצר דפק שכן בדלת. “שמתי לב שחזרת. הכול תקין?”
“הכול בסדר, יוסי. נשב לשתות תה?”
רק אז שם לב לנעמה. “זה יוסי ה’משקיסט’,” הצגתי ביניהם.
“בשמחה,” הוא אמר. “אם תצטרכי משהו, אני כאן.”
עבר שבוע. ניקינו וסידרנו את הבית, השקט חזר.
“אז את יודעת,” פתחה נעמה “גם אני פעם חיה במושב. הלכתי עם בעלי לעיר, עברו שנים והוא נפטר. מכרתי הכול והשקעתי בניר. הוא תמיד הבטיח שאהיה לידו. ומה יצא…”
אל תבכי, אמא. גם אני בודדה, אבל אולי יהיו נכדים, אולי נמצא עוד תקווה.
“ממי? מהמכשפה ההיא?” נעמה סיננה.
“יוסי נשאר לבד?” שאלה לעצמה.
“לבד. אישתו טבעה בכנרת, הצילה ילד של שכנה. הוא לא התחתן שוב, אין לו ילדים. היה החבר הכי טוב של סבא שלי.”
חלף חודש. מניר לא התקבלה אפילו שיחה. יום אחד, צלצול ממספר לא מוכר.
“גלית?” “כן.” “בעלך נהרג בתאונה… נהג שיכור, הבחורה שנסעה איתו בחיים. בואי לזיהוי.”
איך אני אגיד את זה לנעמה? בלעתי רוק, מיהרתי לקרוא ליוסי.
“מה קרה, את חיוורת.”
“נעמה, בואי תשבי. ניר… ניר איננו.”
נעמה קרסה על הספה, בכתה: “הכול באשמתי, עזבתי אותו!”
“אבל הוא זה שגירש אותך, אמא…”
“זה העונש,” לחשה בשקט.
אני נוסעת עם יוסי לעיר, לזיהוי ולארגון הקבורה.
לא קל היה להסתכל שוב על הבית ההוא. נדרשנו לשלוט בסיטואציה כי בפועל, לפי החוק, הבית עובר לנעמה ולי. ניר אפילו לא הספיק להגיש בקשה לגירושין.
הבית היה מוזנח ומסריח. כל הבגדים של אילנה, שאריות אוכל ושתייה, זוהמה בכל פינה. אילנה מיד יצאה מהחדר.
“מה אתן עושות פה? זה הבית שלי!”
“יופי שאת חושבת ככה, בואי נראה לך תעודות,” משיב יוסי.
“אבל הייתי אשתו! היה לנו חינה!” קימתה רגליים.
“פשוט תלכי מפה, עוד רגע נחליף מנעולים,” סיים יוסי.
בסוף הכול הסתדר הדירה חזרה אלינו, החלפנו מנעולים והרבה חפצים זרקנו לפח. יוסי היה איתנו בכל שלב.
“הלוואי שתישארו,” פלט יום אחד. “התרגלתי אליכן.”
“גם אתה מוזמן לבוא לבקר,” אמרתי.
נעמה חייכה כאילו הוצאתי לה מילה מהלב.
שנה עברה, ולפתע, מצאנו את עצמנו משפחה חדשה: יוסי ונעמה התחתנו, בית חם חזר אל שתינו.
אני לא התחתנתי שוב, אבל אומצתי בזכותן אח ואחות שגדלו בפנימייה, והיום הם רואים בי אמא.
הבנתי שאפשר למצוא משפחה גם מחדש, בזכות נדיבות ונסיבות החיים. בסוף, גם בארץ, כל ערב, סביב השולחן במושב, בבית החמים שנותר, למדתי שהלב פתוח תמיד אפשר להתחיל מחדש.
