בעלי אף פעם לא אהב שייתפס במצבים מגוחכים בכל זאת, הוא הרי גבר קשוח. לכן, הצצתי בשקט לחדר האמבטיה, נהנית ממה שאני רואה, ואז חמקתי הצידה מאחורי הקיר וכמעט התפוצצתי מצחוק:
״אם אתה חתול טוב תגיד מיאו!
אם אתה חתול נהדר תגיד מיאו!
אם אתה חתול אהוב תגיד מיאו!״
בעלי זמזם לעצמו בשקט תוך כדי זה שהוא רוחץ את החתול שלנו. בדרך כלל החיה משתוללת, שורטת, נושכת וצורחת, אבל הפעם אולי משום שאהב שמזמזמים לו, ואולי מהלם הוא פשוט נשאר רגוע.
״נשטוף לך את הגב תגיד מיאו
נשטוף לך את הכפפות תגיד מיאו
נשטוף לך את הזנב תגיד מיאו״
“מיאו,” השמיע החתול בעדינות.
קרסתי שם מאחורי הקיר עד היום אני מתחרטת שלא הקלטתי את היצירת מופת הזאת, למרות שסביר להניח שאם היה לי כזה חומר לחקירה, לא הייתי יוצאת מזה בשלום.
“מה, אתה לא מרוצה? אולי אשיר לך משהו אחר?”
“מיאו.”
אלעד שתק לדקה ואז התחיל לשיר ברוך, תוך שהוא מקציף את החתול:
״עוד ירד גשם על החלון העצוב שלי,
קווי הדמות שלך שם משתקפים, מדונה״
הדמעות צחוק הציפו לי את הפנים. במקביל תפסתי, שבעלי מעולם לא שר לי שירים. הוא לא בדיוק היה רומנטיקן, אבל היו לו הרבה יתרונות אחרים. לחתול, לעומת זאת, אנחנו שרים דואטים. אולי הייתי נעלבת, אם הסיטואציה לא היתה כל־כך קורעת.
בינתיים, “המדונה” שוב השמיעה מיאו קטן, ואלעד עבר לשיר “הילד הזה הוא אני”.
כאן כבר לא עמדתי בזה והבנתי שאם אני לא מתרחקת מהר, עלולים לגלות אותי. זחלתי בשקט לסלון, כי המקלחת עמד להסתיים ובעלי התקונן לייבש את החתול. כבר כמעט התאוששתי, ואז זה קרה:
״טררם טם טם טלוויזיה,
טררם טם טם טלוויזיה,
טררם טם טם טלוויזיה״
פה כבר לא התאפקתי והשחלתי בשירה:
ושני תמרים בפנים!
תוך כדי שאני זוחלת לספה, ממרחק ופורצת בצחוק בקול רם.
אין לי מושג אם בינתיים הם המשיכו לשיר עוד, כי פשוט נחנקתי מהצחוק. אחרי כמה דקות נכנסו שני גברברים נעלבים לסלון, שלחו לעברי מבט מלא טינה וזלזול. העדפתי לקבור את הפרצוף בכרית ולרעוד בלי להוציא צליל.
החתול ואלעד זיכו אותי במבט מתנשא ויצאו בסולידריות למטבח.
