13 באפריל, תל אביב
כבר כמעט שנתיים אני עובדת כאחראית תחזוקה בפנטהאוז של יונתן לביא בצפון תל אביב.
זו תקופה מספיקה כדי ללמוד את השתיקות שלו. להבין את הרגעים שבהם מבטו מתעכב, תמיד במרחק הנכון, אף פעם לא חודרני, תמיד עסוק בעצמו אבל נוכח.
יונתן לביא מעולם לא היה אדם שנוגע באנשים בלי מטרה.
הריחוק היה השריון שלו.
אולי לכן כשתפסתי אותו במסדרון השירות באותו יום מקום שהוא בדרך כלל נמנע ממנו, אולי מפני שהוא מזכיר לו מידי את העולם האמיתי עם מעטפה שחורה ביד, מיד הרגשתי שמשהו שונה.
“שירה,” אמר בקול שקט, “אני צריכה אותך רגע.”
לא היה בכך רמז לפקודה, רק החלטה שכבר התקבלה.
הוא שלח לי את המעטפה. בפנים היה שיק.
כשקראתי את הסכום עשרים אלף שקל הרגשתי איך האוויר פתאום חסר בריאות.
“אני מבקש שתצטרפי אלי הערב,” המשיך בקול רך. “לערב הגאלה השנתי של קרן לביא.”
הרמתי אליו מבט, מחפשת אפילו רמז לאירוניה.
לא היה.
“אבל אני זאת שמנקה לך את המקלחות,” לחשתי, כאילו להזכיר לו מאיפה אני באה. “אני לא אמורה להיות חלק מהעולם שלך.”
המבט של יונתן התחבר לשלי, ובמשך רגע שלם המיליארדר מהכותרות ומהשערים פשוט נעלם.
נשאר רק בן אדם.
“זו בדיוק הסיבה,” ענה.
אז קלטתי לא את כל התמונה, רק את עומק האמון.
או את הסיכון שהוא לוקח.
עשרים אלף שקל זה ביטחון, אבל זה גם חשיפה.
הנהנתי.
בשש בדיוק ענדתי שמלה כחולה כהה, זו שהסטייליסטית שלו בחרה עבורי. ישבה עליי כמו הוויה חדשה אלגנטית, לא מתיימרת.
כשראה אותי, יונתן לא אמר דבר מיד.
רק הרכין טיפה את ראשו, מבטו התרכך.
“את…” עצר, חיפש את המילה, ואז חייך חיוך קטן. “את פשוט את.”
וזה הרגיש כמו המחמאה הכי כנה שקיבלתי אי פעם.
ירדנו יחד, שקטים. הרגשתי את יונתן הולך לידי, מניח מרחב וכבוד, כאילו בקש רשות מהמקום.
אולם הנשפים נצץ תחת כיפת הזכוכית, ומעבר לחלון העיר הגדולה בערה באורות צהובים, אופנועים, פקקים, תל אביב שלא מבקשת סליחה על קיומה.
ברגע שנכנסו הכל השתנה.
המבטים.
הלחישות.
השיפוטיות.
יונתן התקרב מעט, בדיוק במידה הנכונה.
“את בטוחה,” לחש. “אני פה.”
והפעם האמנתי לו.
הציג אותי בקורקטיות, טבעי, אפילו עם טון של גאווה שקטה. עמד לידי כמו עוגן, כל מי שהביט יותר מדי, יונתן עמד לפנַי כמעט בלי שמים לב, שומר עליי.
ואז האורות כבו.
יונתן התכופף מעט, קולו כמעט לא נשמע.
“את סומכת עליי?”
לפני שהספקתי להגיב, הוא כבר היה על הבמה.
כשדיבר למיקרופון, השתרר שקט כזה באולם, שרק הכסף יודע לייצר.
“האישה שבחרתי,” אמר.
המשמעות היתה שונה.
נבחרתי.
לא נשכרתי.
לא מוצגת לראווה.
נבחרתי.
הלב שלי פעם פחד זה לא היה, אלא משהו רך יותר. ואולי מסוכן יותר.
יונתן דיבר על לראות באמת. לא בשביל חשבון הבנק, לא בשביל יח”צ, אלא מהלב.
ידעתי זה חשוב לו.
כשהוא חזר אלי, לחשתי:
“היית יכול לספר לי.”
“לא רציתי להפחיד אותך,” אמר. “ואני לא יודע אם היית נשארת.”
הבטתי ישר אליו, לא מורידה עיניים.
“אני עדיין כאן,” אמרתי.
המבט שנעץ בי ארך רגע אחד ארוך מדי כמו מי שלומד לנשום מהתחלה.
ואז הגיע דוד ברק.
הכרתי אותו מיד: חיוך של צייד בחליפה, ממחלקת הגברים שמדברים במילים יפות שחותכות. הרגשתי את יונתן מתוח לא מכעס, אלא מדאגה. בשבילי.
ברק אמר משהו שקט, אבל העיניים רק חיפשו אותי, כאילו מנסה להבין מי אני.
עניתי, לא ממצמצת.
ויונתן לא עצר אותי.
הוא סמך עליי.
כשהלך ברק, יונתן נשף לאט, כאילו שחרר אוויר שאחז בו שנים.
“לא היית צריכה להגן עליי,” לחש.
“זה היה לי חשוב,” עניתי.
האמת שזה הדהים את שנינו.
מאוחר יותר, רחוק מהפלאשים, הוא אחז בידי.
בלי הצגה, בלי מסכות.
אמיתי.
“כל חיי הייתי מוקף אנשים,” אמר. “אבל אף פעם לא הרגשתי שייך.”
החזקתי לו את היד חזק יותר.
“גם אני,” לחשתי.
העיתונאים כבר התקבצו בחוץ, מחכים להתפתחות. הערב הלך והפך לבלתי ניתן לעצירה.
יונתן התכופף אלי מעט.
“בואי,” לחש. “לא בשבילם. לא הלילה.”
“למה?” שאלתי.
והקול שלו רעד קצת, כמו מי שלא רגיל לבקש.
“כי אני כבר לא רוצה להעמיד פנים.”
ורק בפעם הראשונה, ליד אדם שהעולם מחשיב לבלתי נגיש,
לא הרגשתי קטנה.
הרגשתי נבחרת לא כסמל,
כאשה.
