הגעתי להחזיר כמה דברים של האקסית שלי… ואמא שלה פתחה את הדלת כמעט בלי כלום על עצמה
הגעתי בערב להביא לאקסית שלי את החפצים שלה, קופסה מקרטון שהייתה יושבת אצלי בפינה כמו אבן על הלב כבר שלושה שבועות. לא תכננתי להיכנס, לא תכננתי להגיד מילה. רק להניח קופסה, ולנסוע. אבל לחיים יש תכניות אחרות. קוראים לי עידן שלו. אני בן שלושים ואחת, גר במודיעין, עובד בניהול פרויקטים בבנייה, וכמה שבועות קודם נפרדתי משירה ברעם.
הפרידה לא הייתה דרמטית, לא רועשת, פשוט אחת מאלו שנמשכות, כמו אוויר שיוצא לאט מהצמיג, עד שיום אחד אתה פתאום קולט שנגמר. היינו ביחד ארבעה חודשים, וזה אולי לא נשמע המון, עד שאתה מבין כמה זה יכול להרגיש כמו נצח שני אנשים שפשוט לא מתאימים. לא היו רגשות קשים, נשארה רק קופסה של דברים שלה שמזכירה לי שאני חייב לסיים עם זה.
שלחתי לשירה הודעה שלוש פעמים בשבועיים, היא הייתה אומרת שתבוא היא לא באה. אז, ביום חמישי אחרי העבודה, במדי עבודה מכוסים אבק, שמתי את הקופסה ברכב ונסעתי ארבעים דקות דרומה לבית של אמא שלה ברמת אביב, אחרי ששירה חזרה אליה מזה שנגמר לה החוזה בדירה. היא סיפרה פעם שבית של אמא שלה גדול, שכונָה שקטה, חצר יפה.
דמיינתי אישה בערך בגיל חמישים וחמש עם משקפי קריאה, אולי תבשיל על הגז. דפקתי בדלת שמעתי פסיעות נינוחות מתקרבות, הדלת נפתחה ומה שראיתי גרם לי לשכוח למה הגעתי. נורית ברעם עמדה מולי, עטופה רק בחלוק משי קצר, אפילו לא נסגר עד הסוף. שיער ערמוני רטוב, כאילו יצאה מהמקלחת דקה קודם.
היא לא התביישה, לא נלחצה. לחצה לי יד בנינוחות, “אתה עידן, נכון?” אמרתי כן לפחות אני חושב שאמרתי. היא חייכה, פתחה את הדלת עוד קצת והסבירה ששירה קפצה לסופר ותחזור בעוד כשעה, שאלה אם בא לי לחכות.
הסתכלתי על הקופסה, הסתכלתי עליה. כל קול רציונלי בראש שלי אמר להשאיר את הקופסה על הסף וללכת. נכנסתי בכל זאת. היא נעלמה למסדרון, ככה, כאילו זה רגיל להביא זר עם קופסה לבית שלך אחרי המקלחת עם חלוק. עמדתי שם, הרגש בבית לא חם רק פיזית, אלא ממש, בית שחיים בו ואוהבים אותו. עציצים אמיתיים על אדן החלון, פאזל חצי מורכב על השולחן, ספרייה עמוסה כל כך שיש אפילו ספרים מונחים לרוחב כי אין מקום.
כשהיא חזרה, כבר לבושה בג’ינס וחולצת פשתן רפויה, שרוולים מופשלים, שערה רטוב עדיין ומסורק לאחור. אווירה של שלווה וביטחון עצמי שקט. בידיה היו שתי כוסות תה מתקתק, לא שואלת אם אני רוצה פשוט מגישה. התיישבנו לשולחן במטבח. שאלה בכמה זמן הייתי עם שירה. עניתי ארבעה חודשים. הנהנה, כמו מישהי שקיבלה אישור לתחושת בטן. שאלתי מה שירה סיפרה עליה. נורית הביטה בכוס ואמרה: “מספיק כדי שאדע שזה היה הדדי ושאתה לא בנאדם רע.” את השאר, היא אמרה, אני לומדת לבד.
שיניתי נושא. דיברנו על הפאזל, על זה שיש לה עסק יעוץ בגינון; סיפרה שהתגרשה לפני שנתיים מנישואים של עשרים שנה, אמרה את זה ככה, כמו עובדה בלי כאב או תסכול, סיפור שמאחוריה. ראויה להערכה. שמרה על הבית, הקימה עסק, יש לה דעות נחרצות על איך עושים חלה כמו שצריך.
אני סיפרתי על העבודה, על ילדות במודיעין, על איך נקלעתי לעולם הבנייה ובסוף התאהבתי דווקא בו. היא באמת הקשיבה, לא בחצי אוזן או כדי להחזיר תור, אלא נוכחת איתי. שירה התקשרה אחרי 47 דקות, הודיעה שתתעכב עוד שעה וחצי סופר היה מלא.
נורית שאלה בלי דרמה אם אני רעב. ניסיתי להתחמק, היא פתחה מקרר אמרה, “אתה יושב בשולחן שלי, שותה תה שלי כבר מאוחר לברוח.” נשארתי. היא הכינה עוף ואורז, פשוט וטוב, ואכלנו יחד, בעוד השכונה מתכסה בחושך והמטבח שקט. מתישהו, שכחתי מאת שירה ומהקופסה ומהדרך הביתה. פשוט הייתי שם, מחייך ונינוח.
כששירה חזרה, היא ראתה את הקופסה בכניסה ואז אותי ואמא שלה במטבח. נעצרה. הסתכלה, ושברי מבטים עברו ביניהן משהו שהבנתי עליו רק חלק. שירה רק אמרה, “עידן, אתה פה הרבה זמן?” חייכתי: “קצת.” הביטה בי בשקט, ומה שעבר לה בפנים לא היה כעס, אלא משהו שקט. לקחה את השקיות, נכנסה למטבח בלי מילה.
קמתי. הודיתי לנורית על הארוחה. היא ליוותה אותי לדלת. עמדנו שם היא נשענת על המשקוף, זרועות חצות. אמרה שזה לא היה טרחה. יצאתי החוצה. האור במרפסת הבהב פעמיים, משהו בחיווט לא תקין. הבחנתי, שמרתי בראש. נורית עוד עמדה בפתח. היא קראה, “תיסע בזהירות.” הנהנתי. נסעתי, וכל הדרך הביתה רק חשבתי על אישה שאסור לי לחשוב עליה, אבל לא רציתי להפסיק.
שכנעתי את עצמי שאין לי מה לחזור. לא כי קרה משהו לא ראוי בסך הכל עוף ואורז, שיחה ערה, ולא מעבר. אבל משהו בחיבור ובאופן שבו היא נתנה מקום שקט לשהות, השאיר אותי סקרן כל הלילה. במיטה חשבתי על מה שאמרה: “בכביש מהיר, לכל הפחות כולם נוסעים לאותו כיוון.” שני ימים אחר כך חזרתי לעבודה, מטלות שוטפות. חשבתי עליה כמה פעמים, כל פעם מנער את עצמי.
בבוקר שבת מצאתי עצמי בחנות לחומרי בניין, קונה ציוד עבור פרויקט קטן. ראיתי שם חלקים לתיקון גופי תאורה חיצוניים נזכרתי שוב במנורת המרפסת הבהבה. אמרתי בקול לעצמי שזה פשוט עניין בטיחותי. קניתי חלקים. בדרך, בלי הודעה, מצאתי את עצמי אצלה עם סט כלים ושתי כוסות קפה מבית הקפה ברחוב בלפור. היא פתחה את הדלת, בג’ינס מוכתמים בצבע, חולצת פלנל רחבה, שיער ערמוני אסוף ברשלנות, מברשת צבע ביד.
הסתכלה עליי, על סט הכלים ועל הקפה, ופשוט אמרה, “הבעיה של המנורה במרפסת.” ירדתי, תיקנתי, הרכבתי חזרה; היא ישבה בשקט על המדרגה, שותקת, שותה את הקפה שלה. כשסיימתי, עמדתי רגע בפנים, רחצתי ידיים; התבוננתי עליה עובדת בפינה של החדר, מרוכזת בצביעה, לא בוחנת אותי. הצעתי עזרה במריחה של שכבה שנייה, והיה ברור לשנינו שלא באמת צריך, אבל עזרתי בכל זאת.
עבדנו יחד, בשקט נעים, לא מסתדרים מסתדרים בינינו מושלם. אחרי זמן מה שאלה אותי באמת, לא בנימוס: “איך הדברים באמת אצלך?” דיברתי בפעם הראשונה מזה מה-זה זמן בפתיחות. אמרתי לה שהכל נראה תקין אבל מבפנים, משהו דעך, וזה הדאיג אותי יותר מכל פרידה. היא אמרה: “אתה יודע מה זה, נכון? זה מה שקורה כשאתה עושה את מה שהגיוני כל כך הרבה זמן עד ששכחת בכלל להרגיש.” הרגשתי את זה חזק בבטן.
בהמשך סיימנו לצבוע, היא שטפה מברשות ואני קיפלתי ניילונים. הסתכלה על החדר “יותר טוב,” אמרה. “הרבה יותר,” עניתי. שאלתי אם אשאר לאכול. היא משכה בכתפיים אין לחץ. הכנו יחד מרק עגבניות מלחית וקצת גבינה על לחם. דיברנו על העסק, על משברים, על זה שגם היא עדיין לומדת מי היא לבד. צחקנו על זה ששנינו עדיין מגלים מחדש. כשנמאס לה מהטלפון הנדלק שמפריע הפכה אותו, בלי להתייחס, אמרה: “יש דברים שאני עוד מסדרת אצלי.” עניתי: “אני לא ממהר.” זה הספיק לה.
נסעתי הביתה עם כתם צבע על חולצתי והרגשה שזה הרבה מעבר לשיפוץ מנורה. שלושה ימים אחרי, היא התקשרה. “השער האחורי לא נפתח. יש לי לקוח מחר, צריכה לסדר.” באתי בלילה. מצאתי אותה בחצר עם מגפיים, מסדרת עציצים. התרוצצתי לתקן את השער (התנפח מהגשם), בעוד היא מזיזה שוב ושוב את העציצים בדיוק שהיא רצתה. כשהסתדר, היא בדקה פעמיים אם השער באמת נפתח, חייכה.
אמרה לי תודה בלי תוספות, במהות פשוטה של מישהי שמודה למי שהשקיע. התיישבנו מעט על כיסאות עץ בגינה. כשאמרתי לי שאני “בסדר”, היא אמרה: “אתה אומר ‘בסדר’ כמו דלת שמישהו סוגר כדי שלא יראו.” אמרתי: “ומה תרצי שאגיד במקום?” היא: “מה שבאמת נכון.” לאחר מחשבה, הודיתי: “אני לא בסדר. כבר הרבה זמן. אבל כשאני פה יותר טוב לי.” והיא לחשה בשקט: “גם לי.”
ואז, הגיע רכב. מישהו יצא, גבר בגיל חמישים ומשהו, כתפיים רחבות, חולצה מכופתרת. הבנתי מיד בעלה לשעבר. נורית עמדה זקופה: “רוברט, היית צריך להתקשר.” הוא הביט בי, בה, בחצר. שאל: “מי זה?” ענתה: “חבר שעזר עם השער.” לחיצת היד שלו הייתה כזו שגברים עושים כדי להבהיר משהו. לא נבהלתי. דיברו בענייני חשבון משותף מהגירושים, הוא נסע.
כשחזרנו לשבת, סיפרה: “הוא עושה את זה, מגיע להזכיר לי שהוא עוד יכול. פעם זה עבד, היום פחות.” שתקנו יחד. היא הודתה לי שלא הייתי חייב להישאר. עניתי: “ידעתי.” נפרדנו, יד ביד אירונית־עדינה. מרפסת שקטה, אדמה רוויה ריח אחרי גשם, והבנתי שזו תחילתה של דרך חדשה.
בשבת, הגעתי שוב, בדיוק בשש, עם בקבוק יין. היא פתחה, בחיוך, בשמלה ירוקה פשוטה. ריח של משהו טוב באוויר, שולחן ערוך למופת, אור נרות. עזרתי לה במטבח, דיברנו על ההצלחה בעבודה, על עניינים עם רוברט, על להצליח לעמוד על שלה ולא למעוך את עצמה כפי שעשתה פעם. אכלנו לשולחן אינטימי, צחקנו, טלפונים לא עניינו אף אחד. אחרי הארוחה, ישבנו זה לצד זה על הספסל במרפסת, ידיים נוגעות לא נוגעות, סיפרה בכנות איך במשך שנים הפכה לקטנה, שכחה לעשות בשביל עצמה.
כשהרגישה סוף סוף שהיא יכולה נתתי לה יד, לאט, בדאגה, והיא לא משכה. נשקתי לה, בעדינות, בפשטות, כאילו שניים שידעו תמיד כמה זה נכון. היא נשענה על כתפי ואמרה: “שירה תחשוב על זה משהו.” עניתי: “אולי.” היא: “גם רוברט.” אני: “אז מה.” “אתה לא נבהל מזה?” הסתכלתי עליה, על מי שבחרה להיות עכשיו, ואמרתי: “לא מפחד בכלל.” וכך, ישבנו יחד, מוזיקת ג’אז מהמטבח, לילה של שקט אמיתי.
חודשים אחרי, הגבתי שוב לשער תקוע הפעם התקנתי מסגרת שלמה עם כוס קפה ביד של נורית בתנוחת פיקוד מצחיקה. שירה אכן דיברה עם אמא שלה, אך הודתה בסוף שאף פעם לא ראתה אותה פורחת כך. רוברט הפסיק להפריע, העניינים סודרו. בחמישי אחד, נורית שרפה לי טוסט גבינה כי הצחקתי אותה מדי, אני אוחז מחטף את הכף ומסיים. היא עומדת, מחייכת: “לא כזה חסר תועלת כמו שחשבתי.” אני: “שמח שנתת לי סיכוי.” דחפה לי כתף באהבה, “גם אני.”
מחוץ לחלון, המנורה במרפסת זוהרת בביטחון לא רועדת, לא מתקלקלת. יש דברים שמתקנים נכון, והם מחזיקים, פשוט כך.
ולפעמים, כדי למצוא מחדש משהו שאיבדת בעצמך, צריך להסכים להיפתח, גם כשלא תכננת, כי רק כשאתה באמת נוגע במישהו אחר אתה חוזר להרגיש בבית שלך.
